ט"ו באב שלא יישכח

19

אם הטבעת חיכתה יפה כל השבת, היא עדיין שם, ואם לא, אז מה זה כבר משנה עוד שעה

קרה לכם פעם ששמתם רק לרגע משהו על הגג של האוטו? כוס קפה? פלאפון? כשהידיים עמוסות אפשר להתפתות להפוך לרגע את הגג של האוטו למשטח עבודה. אבל הראש שלנו פזור ועסוק ואנחנו נכנסים לאוטו ואוטומטית נוסעים ורק אחרי חלק מהדרך אנחנו אומרים: 'יואו! הפלאפון שלי!' או 'עוגת הספירלה שלושה שוקולדים' שאפרת י. הכינה פעם ליום הולדת של אמא שלה ונמרחה כנראה על כביש אחד. פעם אפילו ראיתי סרטון ששמו על הגג של הרכב כסא תינוק. אי אפשר לדעת בסרטונים האלה מה אמיתי ומה בדיחה, ומה כל כך בדיחה בכיסא תינוק שנשכח על גג של רכב בנסיעה.

בט"ו באב אני נזכרת במה שקרה לאיציק ועדי. הם נסעו לשבת לצפת ועצרו בדרך לפיקניק קטן. הם תכננו לקנות גבינה גלילית ולחם שווה אבל כל מה שהם מצאו זו מכולת קטנה באיזו מושבה על הדרך, מכולת עם מקררים של פעם, עם דלת ברזל וריח של חלב שנשפך. אז הם הסתפקו בגבינת סקי ולחם אחיד וחתכו מלפפון עם השיניים. הם נטלו ידיים ואכלו וצחקו עד שאיציק קם ואמר: "יאללה, שנספיק קצת לפני שבת. אולי אני ארד למקווה האר"י". כשהם הגיעו לצפת עדי הניפה את היד ואמרה: "תראה איציק, איזה יפה זה. השמים מעל הרי מירון נראים כמו ים",  ופתאום היא שמה לב שטבעת הנישואין שלה לא על היד. היא נזכרה שכשהם עצרו לאכול היא הניחה אותה על הגג של האוטו ונטלה ידיים. "הלכה הטבעת", היא התבאסה, ואיציק אמר "אויש, נחפש במוצ"ש, נחזור באותה הדרך". לפני כניסת שבת הם ישבו על איזה גג בעיר העתיקה וראו איך שבת נפרשת על העיר "כאילו היא מקופלת כל השבוע כמו שמיכה בקצה המיטה, וכשמגיעה שבת היא נפרשת על הכל", עדי אמרה, ואיציק אמר: "מעניין איך זה בשביל האנשים שגרים כאן תמיד", ועדי ידעה שזה מה שהוא ישאל עכשיו אנשים שהם יפגשו כל השבת: "איך זה לגור כאן?" ובאמת ככה זה היה. והיה נראה שהאנשים שהם שאלו אותם, שמחים מאד לענות ולספר על העיר שלהם שכן, יש בה יומיום וגנים ועבודה וסופר כמו בכל מקום אבל גם יש לה איזו 'בחינת שבת' תמיד. לפעמים.

למרות הצער על הטבעת שאבדה, היתה להם שבת נהדרת בצפת. הם התפללו בלילה בברסלב, הסתובבו שעות בסמטאות, אכלו אצל משפחה שאיציק הכיר קצת. ממש קצת… במוצאי שבת הם אפילו התעכבו למלווה מלכה שמישהו הזמין אותם אליה, וישבו וניגנו שם ושרו, כי מה זה כבר משנה? אם הטבעת חיכתה יפה כל השבת, היא עדיין שם, ואם לא, אז מה זה כבר משנה עוד שעה?

הם נסעו חזרה לחורשת האקליפטוסים בה ישבו לאכול ועדי אמרה: "אין סיכוי, במיוחד אחרי כל הג'יפים שנסעו כאן כל השבת". הם התפצלו לחיפוש קצר, כל אחד עם פנס דולק בפלאפון. כשחזרו לאוטו בידיים ריקות עדי אמרה: "אוף. טוב, לא נורא", ואיציק שתק. וככה כל הדרך הביתה הם נסעו בשקט עם מוזיקה ביוטיוב, איזה נגן רחוב צ'כי, שמנגן בגיטרה כמו קוסם.

הם הגיעו הביתה מאוחר מאד, כמעט באחת וחצי בלילה וכשעדי הלכה לצחצח שיניים איציק קרא לה מהסלון: "את יכולה לבוא רגע?" וכשהיא נכנסה הוא היה שם, עדיין בבגדי שבת כורע ברך עם הטבעת ביד. קצת עקומה ומרוקעת מכל הג'יפים שנסעו עליה בשבת. "תתחתני איתי?" הוא שאל, והיא ענתה בדמעות: "היום יותר מאי פעם".

זה נכון שאיציק יכל לחסוך לעדי שעתיים וחצי של נסיעה עגומת נפש אם היא היתה יודעת שהוא מצא את הטבעת. אבל מה הן שעתיים וחצי לעומת חידוש הברית שצריך לעשות מדי פעם?

(ואתחנן תשפ"א)