האם ההלכה יודעת להתנהל נכון במציאות של מדינה?

האם הצלחנו להעביר את ההלכה מהמרחב הדתי הפרטי אל המרחב הציבורי הכללי?

שלוש שנים לאחר קום המדינה, שנת 1951, מפרסם פרופ' לכימיה באוניברסיטה העברית, ישעיהו ליבוביץ', מאמר מעורר-הדים, שבו הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי הממסד הדתי, שאיננו יודע ואף לא מעז להתמודד עם בעיית השבת במרחב הציבורי במדינת ישראל הצעירה ("השבת במדינה – כבעיה דתית", יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל, עמ' 120-108). טיעונו הוא, שלמרות שנראה שהשבת מותקפת "על ידי המדינה החילונית והציבור החילוני המואסים בה", למעשה "עיקר הסכנה הצפויה לה היא בחוסר ישעה ואזלת ידה של היהדות הדתית הרשמית ושל נציגותה הציבורית".

ליבוביץ' טוען שבעיית השבת במדינת ישראל איננה רק בעלת אופי חברתי-פוליטי, כי אם דתי. הממסד הדתי, לטענתו, איננו מנסה בכלל לספק פתרונות הלכתיים לשאלת שמירת השבת במוסדות ממלכתיים כמו משרד החוץ והמשטרה או במפעלים חיוניים, כמו מפעלי המלט, המים והחשמל. לדבריו, כדי לספק מענה הלכתי לסוגיות הללו יש לעשות טרנספורמציה בחשיבה ההלכתית – מתפיסת הלכה מותאמת מציאות של גלות לתפיסת הלכה מותאמת מציאות של מדינה. תקדים לכך מצוי בעולמו של המקדש, שהיווה מוסד ממלכתי בשעתו, ושבו שמירת השבת היתה אחרת מאשר במרחב הפרטי. ליבוביץ' מעלה את הטענה, שלפיה יש לאמץ את המודל המקדשי מבחינת השבת במוסדות המדינה אשר נזקקים לפעול בשבת.

אין זה המקום להיכנס לפתרון ההלכתי שהעלה ליבוביץ'. דיון בדבר נערך בפולמוס ארוך שהוא ניהל בעניין עם הרב משה צבי נריה. מה שמעסיק אותנו כאן הוא העיקרון שעולה מדבריו. כי ליבוביץ' עצמו כותב שבעיית השבת במדינה איננה עומדת לבדה אלא היא "בנין אב לכל גילוייו של המשבר הדתי הממשי, שבפניו עומדת היהדות הדתית במדינת ישראל". הווה אומר: שאלת שמירת השבת במוסדות הממלכתיים ובמפעלים היא רק אבטיפוס לשאלת מקומה של ההלכה במרחב הציבורי במדינת ישראל. וזו השאלה: כיצד אמורה להתבטא ההלכה במגוון רחב של תחומים (כשרות, שבת, גיור, שמיטה ועוד) במדינת ישראל?

אבהיר מראש: הפרדה מוחלטת של דת ממדינה לא יכולה להתקיים במדינת ישראל. ברגע שמדינת ישראל הוכרה כמדינה יהודית, הרי שאי אפשר לנתק את הדת וההלכה ממנה באופן מלא. שכן אלו – הדת וההלכה – מהוות מרכיב משמעותי בהגדרת היהודי והיהדות. ואם המדינה הנה יהודית, אזי שיש לדת ולהלכה מקום בה.

השאלה היא כיצד מביאים את ההלכה אל המדינה. וזו הנקודה שמעלה ליבוביץ': ההלכה הסתגלה לאורך אלפי שנים לחשיבה קהילתית-מקומית. היא נוהלה במרחב מצומצם, לרוב הומוגני, שהיה מנותק ממערכות הניהול החברתיות-ציבוריות, שעליהן היה מופקד השלטון הנכרי. ממילא ההלכה התמקדה במרחב הפרטי של האדם והקהילה. במלים קצרות, ההלכה היה בעיקר "דת" – היינו, מערכת חוקים לניהול חיי הפרט והקהילה.

גם כיום ההלכה מתפקדת כ"דת". אך עבורנו, אזרחי מדינת ישראל, היא הרבה מעבר לכך. היא נוכחת במרחב הציבורי הכללי, ונוטלת חלק בעיצוב אופייה של המדינה כולה. וכאן מצוי האתגר: האם הצלחנו להעביר את ההלכה מהמרחב הדתי הפרטי אל המרחב הציבורי הכללי? האם ההלכה יודעת להתנהל נכון במציאות מדינה?

שבעים ושלוש שנה לאחר תקומתה של מדינת ישראל, אני סבור ששאלות אלו עדיין לא זכו למענה הולם. עלינו המלאכה לגמור.

(בלק תשפ"א)