שנות הרעב

בבקשו לעסוק בשנות הרעב שהיו בעולם, מקבץ המדרש (בראשית רבה, בראשית, כה, ג) עשר שנים של רעב מרחבי התנ"ך. שנות הרעבון המוכרות לנו יותר הן: הרעב בימי אברהם (בראשית כו) ובימי יצחק  בגללו מגיע יצחק לגרר, וכן הרעב בימי יעקב שבשלו ירדו אבותינו למצרים, הרעב שהיה בימי אלימלך שבגללו ירד אלימלך לשדה מואב, ובהמשך חוזרת נעמי משם עם רות, רעב נוסף נמצא בספר שמואל בימי דוד (שמואל ב, כא) מדובר בתקופת רעב של שלוש שנים. רעב נוסף היה בימי אליהו (מלכים א, יז) ועל קיומו מסיק המדרש משבועת אליהו "חי ה' אלוקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם השנים האלה טל ומטר…" וכן הרעב בשומרון בימי אלישע (מלכים ב, ט).

שתי תקופות נוספות של רעב נזכרות בפתח המדרש: הרעב שהיה בימי אדם הראשון וכן בימי למך. שנות הרעב בשתי התקופות הללו אינן מוכרות לנו מפשט הפסוקים ואת טענתו לרעב בשנים הללו מבסס המדרש על קללת האדמה הנזכרת בפסוקים:  בימי אדם: "ארורה האדמה בעבורך", ובימי למך "מן האדמה אשר איררה ה'". המדרש סבור שהקללה הזו באה לידי ביטוי בשנות בצורת או בנזק לגידולים שנגרם מחרקים והוא יכול להיות נעוץ גם בסיבות כלכליות כמו אינפלציה גבוהה. המדרש מבחין בין אלו ויודע לציין את הסיבות לשנות הרעב.

התזכורת לקיום שנות רעב כבר עם בריאת העולם ואחר כך בדור התשיעי לבריאת האדם, תמוהה. מדוע 'מתעקש' המדרש לאתר שנות רעב נוספות על המפורשות? התשובה בגוף המדרש. המדרש מונה רעב אחד אחרון הנלמד מנבואת עמוס : " הנה ימים באים… לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דבר ה'" (עמוס ח). רעב זה הוא נבואה לאחרית הימים, שבהם הצימאון והרעב הפיזיים יוחלפו בכמיהה עזה לדברי ה'. בהשתוקקות לגילוי דברי אלוקים- וגם זה רעב. המילה רעב, למדנו, היא ביטוי כולל למצבים שבהם האדם מרגיש חסרון וכפועל יוצא הוא מתאווה להשלים את החיסרון הזה. החסרון עשוי להתבטא כחסרון בתזונה, חסרון במשאבים, כדחייה חברתית, וכחסך רוחני. לעיתים, זה מעיד על זה. בהתאמה, חז"ל מצביעים על כך שבדורות הראשונים של בריאת העולם, העולם נתון בהמתנה ובציפייה גדולה לבאות, בכמיהה גדולה להתגבר על הקיפאון, על העדר אופק. פרשת בראשית כולה מאופיינת ברעב הזה – רעב להתפתחות, לפריצת דרך. רק בסוף פרשת בראשית אנו מוצאים רוויה מסוימת, זמנית, בהולדת נח ש"מצא חן בעיני ה'". נח מביא איתו בשורה של פתרון לחידת הקיום.