יוסי רוזנשטיין (צייר)
אם נביט על כל מהלך המאורעות שבחיי יוסף, נבין מיד שאנו חיים על פי מהלך אלוקי, וכי אדם ללא אמונה המסתמך רק על החומריות אינו יכול להבין או להכיל את המהלך האלוקי, מה עוד שכברואים אין באפשרותנו להכיל את הבורא. כל אחד מאתנו צריך להבין שהוא חלק מעולם רוחני, וזאת בכדי לחוש בשורש נשמתו את הבריאה, שרובה הגדול סמוי מהעין ובלתי נתפס. בחלק הגשמי שלנו אנחנו יכולים לראות רק חלק מזערי מסך הבריאה הכללי, ולחלק זה אנו קוראים טבע. אך גם הטבע עצמו הוא בלתי נתפס, כיוון שהמציאות שלנו שלדעת המדע מורכבת מאנרגיה/חומר, זמן ומרחב, היא למעשה רק חלק זעיר ומצומצם מהבריאה הגשמית. כיצורים חומריים למדנו לנתח תוצאות, אך הניתוח עצמו מתגלה כשגוי, כיוון שאיננו יכולים להבין את הסיבות הבסיסיות לתוצאות. נוח לנו לחקור, לראות, להבין ולטפל בתוצאות שבטעות אנו מחשיבים אותן כסיבות. הפילוסופים והמדענים יוצרים תילי תילים של "עובדות" המתבססות על תאוריות מדעיות חדשות, תאוריות חדשות אלו, מכחישות מיני ובי את התאוריות הקודמות שהיוו בעבר חוקים מוחלטים. האמונה העיוורת שלהם בדרכם, מונעת מהם להבין דברים בסיסיים שכל אטום, מולקולה, תא חי, או צמח מבין -שיש בורא ומנהיג לכל. אין מקריות, לכל תזוזה יש סיבה שנקבעה מראש. די בהבנה זו בכדי להבין שאת רוב הזמן שלנו בעולם אנו מבזבזים על דברים שאינם מועילים לאיש ורק מלחיצים אותנו ויוצרים אצל האדם רק סבל מיותר.
מכל פרשות המקרא אנו למדים דברים שהשפיעו, משפיעים וישפיעו על העולם ועל עם ישראל בעבר ובעתיד. גם מסיפורו של יוסף, סיפור המשתרע על מספר פרשות ניתן ללמוד רבות. במבט כללי נראה שרוב הדברים שקורים בפרשה הם דברים "רעים" ואילו מעט שבמעט הם דברים "טובים", אך למרות זאת הדברים ה"טובים" מאפילים ומשכיחים את הדברים ה"רעים". מכאן ניתן להסיק שתי מסקנות. האחת הנראית לעין, שברוב מהלך חיינו נחווה שנים של דאגות וסבל שיהיו בהם רגעים מלאי אהבה ואושר, ובסיכומו של דבר, רגעים אלו של אהבה ואושר ישכיחו מאיתנו את כל השנים הקשות שעברנו. המסקנה השנייה חשובה הרבה יותר והיא למעשה כלל ברזל לחיים שלווים מלאי שמחה ואושר, אשר יהפכו את היוצרות ויניבו לנו שנים של אהבה ואושר אל מול רגעים של אכזבות. עלינו ללמוד להפנים ולחיות לפי כלל זה כל ימי חיינו. ה"רע" כביכול תלוי אך ורק בהשקפת החיים שלנו, במציאות אין רע! במציאות הרוחנית האמיתית יש רק טוב. האדם הרציונלי קובע מה טוב ומה רע לפי צרכיו האישיים, מסיבה זו מה שטוב לנו לרוב רע לזולתנו וכך כמובן להפך. בהיבט לאחור לרוב מתברר שמה שחשבנו שהוא טוב לנו, התגלה כרע לנו ומה שהיה רע לנו התברר לבסוף כטוב לנו. כך בדיוק בפרשות יוסף ואחיו. אם האחים לא היו שונאים את יוסף ולא היו מוכרים אותו, ממילא הוא לא היה נהיה מלך במצרים על כל המשתמע מכך, ואז יכול להיות שהרעב היה מכלה את רוב צאצאי יעקב. כך מה שנראה לנו רע בתחילת המעשה מתגלה בסופו של דבר כטוב. כך גם אם יוסף לא היה נכלא בבית הסוהר, הוא לא היה נפגש עם שרי פרעה ולא היה פותר להם את חלומם, והיה נשאר עבד בבית הסוהר לכל חייו. ואם לא היו שנות רעב, חלומו של פרעה לא היה מתגשם, יוסף היה מודח וחוזר להיות עבד ואילו יעקב וכל משפחתו לא היו יורדים למצרים. לכן ובכל פעם שאנו נתקלים במצב שלילי או במקרה רע שקורה לנו, עלינו להבין שאותו הרע בסופו של דבר הוא לטובתנו, ובשל כך הוא כלל לא רע. ואל לנו להלין על בורא עולם או על אחרים שגרמו לנו זאת, כפי שכתוב במשנה במסכת ברכות (ט' ה') "חַיָּב אָדָם לְבָרֵךְ עַל הָרָעָה כְּשֵׁם שֶׁהוּא מְבָרֵךְ עַל הַטּוֹבָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו' ה') וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" ומכך גם נלמד לדון לכף זכות כל אדם שעשה לנו רע, כי למעשה כל "רע" בסופו של דבר הוא לטובה.
"וַיִּתֶּן לוֹ אֶת אָסְנַת בַּת פּוֹטִי-פֶרַע כֹּהֵן אֹן לְאִשָּׁה" (בראשית מ'א מ'ה), הוא פוטיפר (רש"י). נשאלת השאלה, איך מתקבל על הדעת שיוסף יסכים להתחתן עם אישה מצרית, שאביה התליין הראשי ומנהל בית האסורים במצרים, שקנה אותו לעבד ואח"כ הורידו לבור בית הסוהר למשך כשתים עשרה שנה בגלל עלילת אשתו המוזכרת בתורה בכל קלונה? יכול להיות שמצד פרעה השידוך מתאים כי בכך יוכיח לעם שכל הרינונים על יוסף אינם נכונים, אך מצד יוסף השאלה נשארת נוקבת. תשובה לכך מביא רבינו בחיי: "ואמרו במדרש כי אסנת בת דינה היתה משכם בן חמור, ולפי שגרשה יעקב מביתו והושיבה בתוך סנה אחד לכך נקראת אסנת, מה עשה יעקב קשר לה כתב בצוארה וכתוב בו כל המדבק ביך מדבק בזרעו של יעקב. ויוסף שנשאה ראה הכתב ההוא והצניעו, והוא שאמר לאביו "בָּנַי הֵם אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹקִים בָּזֶה" (בראשית מ'ח ט') הראה לו הכתב הזה. ומה שכתוב בת פוטיפרע, מפני שגדלה בביתו, שכן דרשו רז"ל "כל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו" (סנהדרין יט:)".
מכך אנו למדים שהמהלכים של הקב"ה בעולמינו סמויים ברובם מעיני האדם, ואין לנו אלא לסמוך על אבינו שבשמים שהכל לטובה. הבנה זו תאפשר לנו להתחיל להיות סלחניים בעיני עצמינו ולסלוח לסובבים אותנו. הרי גם אנחנו וגם הם מחשיבים את עצמנו כחכמים העושים רק מעשים צודקים. אך לא כך הדבר, כי על זה נאמר "רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת ה' הִיא תָקוּם" (משלי י'ט כ'א).
מאחר ומדובר בפרשות אלו על יעקב ובניו, זה המקום לגעת בטיפה מים המאמרים שנאמרו על נושא חשוב זה. כל אב ואם מצפים בסתר ליבם שבניהם ובנותיהם ילכו בדרכם, יחשבו כמוהם ויאמצו את נסיון החיים שלהם. אך אם הילדים מתחילים לסטות מהדרך שהם בטוחים שהיא הדרך הנכונה, הם מתחילים לכפות את דעתם על הילדים "ולחנך" אותם. ברוב המקרים הדבר גורם לוויכוחי סרק בלתי פוסקים, לריב ומדון, לחוסר שקט נפשי ועוגמת נפש הן של ההורים והן של הילדים. "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כ'ב ו') לא נאמר "חֲנֶך", נאמר "חֲנֹךְ" -תהיה החונך שלו, תן לו לחנך את עצמו על פי הדוגמא שתתן לו. ומה היא דרכו של כל אדם? ללמוד מהסובבים אותו כך בדיוק נוהג כל ילד. לדוגמא, ילד שהוריו חוזרים ודורשים ממנו בתוקף לסדר את חדרו, ישאיר את חדרו הפוך ומבולגן, ומדוע? ראשית חשוב לו להרגיש אדון לממלכתו הקטנה. אך מה הוא באמת לומד מהדרישות הכעסים הצעקות והאיומים שיסדר את חדרו? דבר אחד בטוח שהוא לא לומד, שכדאי וחשוב לסדר את החדר, אך מה הוא כן לומד? מברר שהוא הוא לומד הרבה מאוד דברים: שהוא עצלן, מלוכלך, לא ממושמע, לא מסודר, שהוריו אוהבים את החפצים בבית יותר מאשר אותו, ובעיקר הוא לומד שמותר להתרגז מכל דבר, וכשמתרגזים צריך לצעוק, לאיים, להעניש ואפילו להפעיל כוח. הוא גם מבין שהוריו חלשים ולא מושלמים, כי הוא הקטן מצליח להוציא אותם משלוותם, ולכן בהמשך הוא לא יהיה מוכן לקבל את עצתם.
הורים לא תמיד מבינים שחינוך הילד הוא רק ע"י דוגמא אישית, ולכן כשהילדים מתבגרים וצועדים בדרכם הם, הכל נראה בסדר כל זמן שהשוני בחייהם הוא מינורי ההורים מקבלים זאת בהבנה. אך ברגע שהילד פונה לדרך הפוכה מדרכם, ולא משנה לאיזה גזע, עם, קהילה, הם שייכים, לרוב הם ממש סובלים כועסים ומתנכרים לילדים הסוררים, הדבר קשה פי כמה בציבור שמרני שומר המצוות.
כאן מגיע המבחן האמיתי של ההורים, האם הם יהיו כיעקב אבינו, שבניו הגיעו למצב של שנאת אחים, עד כדי רצח, ולבסוף מכרו את אחיהם הקטן לעבדות על כל המשתמע מכך? האם יעקב שידע מכל מה שקרה (כפי שהסברתי במאמר פרשת וישב) התנכר לבניו? גרש אותם מביתו? או סמך על הקב"ה שמסובב את העולם לפי רצונו?
זה אולי המקום להזכיר, "אמר רב יהודה אמר רב ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני בית פלוני לפלוני שדה פלוני לפלוני" (סוטה ב' א'), מכאן שהכל מכוון מלמעלה. בואו ונחשוב, במקרה שנשמתה של יהודייה בת למשפחה חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות יועדה משמיים להינשא לנשמה של בן ישיבה חרדי ששומר תרי"ג מצוות, האם במציאות שלנו יש סיכוי שהם יוכלו להינשא? ברור שלא. האפשרות היחידה לקשר ביניהם היא נקודת מפגש מנטלית ופיזית, כלומר שהיא תהפוך לחרדית, או שהוא יהפוך לחילוני, או ששניהם יעצרו בנקודה כלשהי באמצע הדרך. מאחר שאנו מאמינים שהכל מכוון משמים ורצונו של הקב"ה ורצונן של הנשמות הפועלות שהאמונה בה' היא שתנצח. מאידך הקב"ה נתן את זכות הבחירה לאדם, לכן זו גם שעת המבחן שלהם. כאשר צריך להיות ברור לנו כי לכל נבחן יש סיכוי שווה לנצח או להפסיד, ולמי שהמלחמה קשה יותר, והנפילה שלו הייתה עמוקה יותר, סימן הוא לנו שנשמתו גבוהה יותר.
ואם נקצין את המקרה ונניח שאחד מהשניים גוי, האם הגיע סוף העולם? האם עלינו לעשות קריעה ולשבת שבעה על ילדנו? הרי בכך נהיה מחמירים יותר מהקב"ה שנאמר "לְמַעַן שִׁמְךָ ה' וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא" (תהלים כ'ה י'א). חלילה שדברי יובנו שלא כהלכה ויתפרשו כאילו אני תומך בחוזרים בשאלה או מתיר קשר בין אישי בין יהודים לגויים, אני מאמין כי ה"שואה" החדשה בת זמננו היא החילוניות שכבשה את רובו המכריע של העם והביאה להתבוללות שכילתה שני שליש מעם ישראל. אך מצד שני, יש בי את ההבנה ש"כל זמן שהנר דולק ניתן לתקן" (ר' ישראל סלנטר). חשוב לי מאוד לתת שביב של תקוה להורים שחווים מהלך קשה שכזה עם ילדיהם. לפי דעתי, אם הם רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, הם חייבים להמשיך לאהוב את ילדיהם ולתמוך בהם, וכבר נאמר "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י.).
כדי לתת איזו שהיא קרן אור לנושא כאוב שכזה, כדאי לתת את הדעת לכך כי לפי ההלכה, כל ילדי האם היהודייה הם יהודים לכל דבר, אפילו אם אביהם היה גוי. ידוע שאחרי חורבן בית המקדש הוגלו כל היהודים מארץ ישראל לארצות ניכר, ושם הגברים הפכו לעבדים והנשים לשפחות, על כל המשתמע מכך. אך כל הנשים היהודיות שילדו ילדים לנכרים ילדו ילדים יהודיים, ובנותיהן היהודיות ילדו ילדים יהודיים, וכך במשך הדורות מאם יהודיה לבת יהודיה, כולן ילדו ילדים יהודיים עד לדורנו. לכן סביר שיש כיום מיליוני בנות ובנים הגדלים כגויים לכל דבר, אך למעשה הם יהודים ללא אפשרות לדעת על כך או להוכיח זאת. לכאורה נשמות אלו אמורות להיות מזווגות לנשמות יהודיות אחרות, ולכן בהלכה היהודית אנו יודעים שמותר לגייר גוי שבאמת רוצה להיות יהודי בלי כל סיבה חיצונית, דבר שמעיד שנשמתו דוחפת אותו לכך. האור החיים הקדוש מביא על הפסוק "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר" (דברים כ'א י'א) את שאמרו רבותינו שמדובר על "נשמה הקדושה הנקראת יפת תואר" -נשמה חשובה שהתגלגלה באישה נוכרייה הצריכה גאולה ע"י הצדיק. כך גם הייתה נשמתו של שכם בן חמור שנגאלה ע"י דינה בת יעקב וממנה נולדה אסנת אשתו של יוסף. מכאן ניתן להבין את החשיבות העליונה שיש בהמשך שמירת קשר של אהבה אחווה שלום ורעות עם ילדינו, שמסיבות הגדולות מהבנתנו נטשו את הדרך, מתוך ראייה שהמהלך הזה נועד לצורך עליון שבסופו הבן או הבת ישובו לחיק המשפחה כשהם מחוזקים ומחזקים ולרוב עם בן זוג או בת זוג שתחזור איתם. כי לפנינו שתי אפשרויות, לאבד אותם וכל צאצאיהם, או לתת להם את החוזק הנפשי והגשמי לנצח ולחזור לחיק משפחתם.
שבת שלום, אושר, בריאות והצלחה
(מקץ תשפ"א).
בשיתוף החברה לחקר המקרא.
