הכומר שגרם ללאה להתגייר

לא בטוח שהכומר שגרם לכריסטינה מלטביה לעלות לארץ, להתגייר ולהפוך ללאה – התכוון שזה מה שיקרה בעקבות הדרשה שלו. אבל בעייני הנערה שגדלה במציאות לא פשוטה כשהאמונה בא-ל אחד מובילה אותה, זה היה מתבקש. מיוחד לשבועות

כריסטינה, צעירה נוצרייה שגדלה בעיירה קטנה בלטביה, תמיד הרגישה שיש מעליה השגחה פרטית. כשהייתה בת 6 הוריה התגרשו. היא ואחיה הגדול עזבו את ביתם עם אמם ועברו לבית רעוע, שם גידלו ירקות ובעלי חיים כדי לספק לעצמם מזון, הביאו מים מהבאר כדי לשתות, לבשל, להתרחץ ולנקות, חתכו עצים כדי להסיק את התנור ועוד. כריסטינה הקטנה עשתה את כל המלאכות הללו בעצמה.

כבר 12 שנה שכריסטינה היא לאה. לאה לאוקשטיין בת 33, סטייליסטית ואמנית מלוד, מתארת ל"שבתון" איך במציאות לא פשוטה, החזיקה מעמד בזכות אמונתה: "כלכלית היה לנו מאוד קשה, אבל תמיד הייתה לי אמונה. הייתי מתפללת לה' וזוכה לקבל תשובות, עזרה, ממש ידעתי, אי אפשר להסביר את זה אחרת חוץ מאשר עזרה משמיים".

את המשאלות והבקשות שלה היא כתבה ביומן מיוחד, ולדבריה, הן כמעט ותמיד התגשמו: "אמא שלי הייתה סורגת גרביים ומוכרת אותם ואז בבוקר היה אפשר לקנות לחם. כשלאמא שלי היה יום הולדת רציתי לקנות לה מתנה ולא היה כסף. ביקשתי מה' סכום שווה ערך ל-50 ₪ אבל במטבעות, כדי שנוכל להתחלק חצי-חצי אני ואחי. למחרת בבוקר מצאתי בשלולית כפפה עם מטבעות- 50 ₪ בדיוק. אחי ואני התחלקנו חצי-חצי בסכום וכל אחד קנה לאמא מתנה. אם נאבד לי משהו, או שהייתי צריכה עזרה במבחן – ממש ראיתי שכשאני מתפללת אני גם זוכה לתשובה ועזרה. עד היום אני אוהבת לרשום את היעדים שלי, וגם הדברים שנראים לי היום כבלתי אפשריים להגשמה- מה שאני מאמינה לטובה ומשמיים מתגשם".

ביקשת מה'? היית נוצריה אז…

"אני מאמינה שאין כח אחד בעולם, מישהו שיכול לתת מענה כזה או אחר חוץ מה' האחד והיחיד. גם אם לא הייתי מודעת לכך שזה ה' של היהודים – אליו התפללתי", היא משיבה. "גם כשאני מסתכלת אחורה, תמיד לימדו אותנו בכנסייה שחשוב להתפלל לשילוש הקדוש; לאב, לבן ולרוח הקודש. לי זה לא הרגיש מתאים ותמיד התפללתי לאבא שבשמיים".

הכומר תמך

בעיירה הקטנה בלטביה, לאה מתארת כי היא לא ידעה בכלל מה זה יהודים: "בהיסטוריה למדנו על השואה ואז יכול להיות שקצת שמעתי על יהודים, אבל בחיים לא פגשתי אפילו יהודי אחד ולא ידעתי מה זה ועל מה מדובר. בגיל ההתבגרות הגעתי לבד לכנסייה אחרת מזו שהייתי רגילה להגיע אליה. הרגשתי געגוע לה' וחיפשתי להתחזק. היה חסר לי הרבה. תמיד זה היה הישרדות, אבל אני לא יודעת למה זה בער בי כל כך. מצאתי כנסייה מיוחדת לנוער, והתחלתי לקרוא את התנ"ך ואת הברית החדשה. שם בפעם הראשונה שמעתי פה ושם מה זה יהודים ומה זה בית כנסת אבל זה לא עשה לי משהו".

ואז, דרשה אחת של הכומר, שינתה את חייה: "יום אחד כשכבר היו לי קצת מושגים הכומר ציטט דרשה שיש בברית החדשה שהיהודים הם השורשים והנוצרים הם ענפים. למה אני צריכה להיות ענף? אני רוצה את השורשים. רציתי להתחזק, להתקרב לה' ואם זה הכי נכון והכי מדויק וזה רצון ה' – אז זה מה שאני רוצה לעשות, לא משנה מה. אמרתי לכולם שאני הולכת לשורשים, ביקשתי גם את ברכתו של הכומר, הוא אמר לי 'תעשי מה שטוב לך', והתפללתי שה' יביא לי יהודי שאני אפגוש, ואשאל אותו מה עושים ואיך", היא מספרת.

וכדרכן של תפילותיה- התפילה התגשמה. ראשית היא מצאה ספר קטן של חב"ד לילדים, ברוסית. "רוסית זו לא שפת האם שלי אבל ידעתי קצת, וניסיתי לקרוא בספר", אומרת לאה. "היה כתוב בו קצת מצוות, 'מודה אני', את הא'-ב' בעברית, שניסיתי ללמוד אותו. היו שם גם שבע מצוות בני נוח אבל לא הבנתי מה זה. קצת על חגים, על צומות. היה מדובר על משיח ושרוצים משיח עכשיו. זה דיבר אלי. אבל האמונה שלי עדיין הייתה מעורבבת. זה לא שהגעתי למסקנה שהנצרות לא נראית כדבר הנכון ובואו נראה מה כן נכון. פשוט צעד-צעד שמעתי יותר על ה', על יהודים, מצוות ותורה וזה נהיה יותר מדויק. למדתי יותר, הבנתי שלה' הזה שאני כל כך אוהבת יש גם חיובים, מצוות. תמיד צעד אחד התקרבתי ליהדות וצעד אחד התרחקתי מנצרות. לא שמרתי על משהו בפועל אבל ניסיתי לציין את החגים".

מה שהיטה את הכף היה הגעתה המקרית לסוכה. "זה היה סיעתא דשמייא", סבורה לאה. "יום אחד לא הרגשתי טוב אבל החלטתי ללכת לבית הספר בכל זאת. בדרך חזרה לא היה לי כסף והייתי צריכה ללכת ברגל דרך פארק גדול, שם שמעתי רעש ואנשים צועקים. הסתכלתי לכיוונם, וראיתי מרחוק תמונה של הרבי מלובביץ', שזיהיתי מהספר שלי. הבנתי שאלו יהודים וניגשתי אליהם, בוכה מרוב התרגשות. ישבתי שם בסוכה והם נתנו לי לברך על לולב וגם 'לישב בסוכה'. הם אמרו לי איפה לומדים עברית ואיפה בית הכנסת. עד אז לא ידעתי שיש בלטביה יהודים בכלל, ושיש דבר כזה סוכה".

"לא ידעתי שאפשר להתגייר"

מאז, לאה החלה להגיע לסוכנות היהודית, שם למדה עברית במשך 3 שנים. את בית הכנסת היא פקדה מדי פעם. "הייתי מתגנבת לבית הכנסת במשך 3 שנים, שם זכיתי אולי ל2-3 שיחות עם מישהו. הגעתי בליל הסדר, בעשרת הדיברות בשבועות, יצאתי מבית הספר בהפסקה לשמוע תקיעות שופר ולא התייחסו אלי", היא מספרת.

בסוכנות דווקא קיבלו אותה בזרועות פתוחות: "הסוכנות היא לא מוסד דתי, הם צריכים לספק תלמידים ולא חסר נוצרים שבאו ללמוד עברית ולקרוא תנ"ך. לא ידעתי שאפשר בכלל להתגייר, שאני יכולה להיות יהודייה. פעם אחת לא יכלתי להצטרף לאיזה טיול של הסוכנות כי זה היה רחוק ומושקע ורק עבור מי שיש לו זכות לעליה, והמארגנת הציעה שאתגייר והסבירה לי מה זה. קניתי סידור וניסיתי ללמוד את ההלכות והברכות. ניסיתי לשמור גם כשרות. אמנם לא היו לי כלים כשרים אבל הפרדתי בשר וחלב. בפסח אכלתי מצות, אבל היה לי גם פסטה ובלינצ'ס, העיקר לא לאכול לחם. למדתי לאט לאט".

"אחי התלהב מהתהליך שלי. אמא שלי לא ממש התנגדה אבל לא התלהבה, זה לא כמו שדמיינתי שעכשיו נשב ביחד כל המשפחה בשבת, נבשל ונשיר. למדתי עיצוב אופנה, וידעתי שאחרי שאני אסיים את הלימודים אני אעלה לארץ. לאבא שלי לא סיפרתי שאני רוצה גם להישאר בארץ, אלא רק שאני באה ללמוד. לא סיפרתי לו על הגיור אבל הוא כבר ראה שהלכתי עם חצאית ארוכה והייתה לי שרשרת של מגן דוד, ושם לב שכשהתחלתי ללמוד כינור השיר הראשון שניגנתי היה 'התקווה'. הוא הצטער שאני מתרחקת מהתרבות הלטבית. הייתי די לבד בזה", היא ממשיכה.

גרי צדק

וכהרגלה, לאה בת ה-19 כתבה לעצמה ביומן: "בספטמבר אני בארץ ישראל", כשעוד לא היה לה מושג איך לקנות כרטיס, לאן להגיע ומה לעשות. וזה אכן קרה. בספטמבר של אותה שנה היא כבר הייתה בארץ. חודשיים לפני כן היא פגשה את מי שהפך לימים לבעלה, ראיביש, בחור נוצרי שמאוד אהב יהודים ורצה לעלות לארץ וללמוד עברית. הם חיפשו ביחד מקום התנדבות והגיעו לארץ.

ההתחלה הייתה קשה. הם הגיעו להתנדב לבדם, בלי מסגרת מסודרת ונוצלו. הם עבדו בעבודות מטבח והתקשו לחדש את הויזה בכל פעם שהיא תמה. ראיביש, שכיום נקרא בנימין, חבש כיפה למרות שלא היה יהודי, וזלזלו בכך. הם עברו ממקום למקום, עד שחיפשו מקום דתי בו אפשר להתנדב וגם ללמוד.

לאה: "התקבלתי לקיבוץ שדה אליהו, ובנימין הגיע לקיבוץ בארות יצחק. שם נפרדה דרכנו והוא התחיל להתחזק בעצמו, הניח תפילין, למד עם רב, הלך לתפילות, וגידל פאות. נגמרה לו הויזה והוא למד במכון מאיר בלי ויזה עד שהוא נאלץ לעזוב את הארץ. אני בינתיים סיימתי אולפן גיור. זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בישראל שמעריכים ומכבדים אותי. הייתה לי משפחה מאמצת, כמו משפחה ממש. הרב אמר להשיג 3 המלצות והשגתי וזה הסתדר".

תום תהליך הגיור של לאה, הטבילה – הייתה בג' סיוון, קרוב לחג השבועות, בו קוראים את מגילת רות, שעשתה יחסי ציבור מצוינים לגרים. יחד עם 6 בנות שלמדו איתה באולפן הגיור, לאה טבלה בירושלים והשלימה את תהליך הגיור. מבין השמות התנ"כיים הלא מאוד מודרניים, כריסטינה בחרה להפוך ללאה.

בנימין, שלמד שנתיים במכון מאיר עד שהיה צריך לצאת מהארץ, עזב לאוקראינה לכמה חודשים ולא ויתר. נתנו לו לחזור לחצי שנה לארץ, עד שהוא יכל לגשת לבית הדין, והוא התגייר, עשה ברית, טבל בר"ח חשוון ובכ"א חשוון הזוג התחתן באירוע שכל כולו נתרם עבורם בחסדם של אנשים טובים.

הרגשת משהו שונה אחרי הגיור?

"לא. חשבתי שאני ארגיש משהו, אבל לא. זו אותה אני. אחר כך כשניסיתי לחפור ולחשוב, בגלל שאמרו לי 'את מקבלת נשמה חדשה', שאלתי את הרב בקיבוץ איך זה יכול להיות, והוא אמר שכנראה שתמיד הייתה לי נשמה יהודית ועכשיו היא התגלתה", היא משיבה.
"עשיתי מסע ארוך כדי להשיג את זה ומבחינה מהותית שום דבר לא השתנה. אותה אמונה תמימה שהייתה לי נשארה. למדתי עוד ועוד. אבל עכשיו אני יודעת שזה לא מספיק רק לבקש מה' שיעזור לי, אלא שיש גם דברים שהוא ציווה, דברים שהוא מצפה שאני אעשה".

והיומן? לאה עוד כותבת בו את משאלותיה, שממשיכות להתגשם.