
חשיבות מיוחדת נודעה לתפילה בציבור. על אף שיכול אדם להתפלל ביחיד, קבעה ההלכה ש"תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקב"ה מואס בתפלתן של רבים" (רמב"ם הלכות תפילה ח, א). לכן המסקנה היא ש"לא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור" (שם).
אך מהי תפילה בציבור? רבים טועים לחשוב שתפילה בציבור היא תפילה הנעשית בעשרה בני אדם, במניין. זהו הבסיס לקיומו של ה"שטיבלעך", אותו מקום שבו כל אימת שעשרה אנשים מתקבצים לשם (בדרך כלל אנשים מזדמנים), קם לו מנין ונערכת תפילה. מניינים דומים קמים באירועים מזדמנים אחרים, כמו טיולים או חתונות. אך האמנם זו תפילה בציבור? תשובתי היא שלא.
במקורות ההלכה אנו מוצאים הגבלות שונות שאינן מאפשרות לאדם להתפלל אלא בחברת בני אדם אחרים. ההגבלה הראשונה היא אמירת דברים שבקדושה. המשנה במסכת מגילה (ד, ג) קובעת ש"אין עוברין לפני התיבה ואין נושאין את כפיהם ואין קורין בתורה… פחות מעשרה". כלומר לצורך אמירת חזרת הש"ץ, קדושה, ברכת כהנים וקריאה בתורה, צריך שיהיה לפחות מניין אנשים. הגמרא (כג, ע"ב) לומדת זאת מהפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל", שכל דבר בקדושה לא ייאמר בפחות מעשרה.
המעניין הוא שמשנה זו לא נכתבה במסכת ברכות, שם דובר בהלכות תפילה, אלא במסכת מגילה, היכן שדובר בהלכות קריאת התורה. ואמנם, במסכת ברכות אנו קוראים על גדר אחר של תפילה, היא תפילה בציבור. הגמרא מספרת על רב נחמן שלא יכול היה להגיע לבית כנסת, וגם לא יכול היה לכנס מניין בביתו. שאל אותו רב יצחק מדוע אם כן לא ביקש שיודיעו לו מתי שליח הציבור מתפלל, והוא היה מתפלל באותה עת בביתו. הסיבה לכך היא שכאשר הציבור מתפללים זוהי עת רצון מיוחדת, ועל כך אמר רב נתן "אין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים" (בבלי ברכות ז, ע"ב – ח, ע"א).
לפנינו גדר אחר של תפילה – תפילת יחיד בשעה שהציבור מתפללים. לכך כמובן אין כל קשר לאמירת דברים שבקדושה, שכן גם במקרה הזה היחיד איננו רשאי לומר לבדו קדושה או לקרוא בתורה. ובכל זאת, יש עניין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים וזאת משום שזוהי עת רצון. הציבור, במקרה הזה, איננו רק האמצעי לומר דברים שבקדושה אלא הוא משקף את הקהל. זוהי תפילה של רבים, השונה מבחינה איכותית מתפילת היחיד. לכן יש עניין שהיחיד יתפלל בשעה שהציבור מתפלל. בכך הוא משתף עצמו עם הציבור גם בשעה שהוא בביתו.
תפילה בציבור, לאור זאת, איננה תפילה של עשרה אנשים מזדמנים שאינם מכירים אחד את השני. תפילה בציבור היא התפילה של הקהל שאליו האדם משתייך. לכן לא יעזור שהוא יכוון תפילתו לשעה בה מתקיים מניין כלשהו במקומו. הרי מניין תמיד מתקיים היכנשהו. כדי לזכות בתפילה בציבור על האדם להתפלל יחד עם קהל שהוא חלק ממנו. בכך תפילתו נישאת על גבי הציבור ואיננה עומדת לבדה.
זהו הבסיס להבחנה בין מניין ובין ציבור – מניין של עשרה אנשים נדרש לצורך אמירת דברים שבקדושה. ציבור, לעומת זאת, הוא קהל מאוגד שתפילתו נעשית יחד, כאיש אחד. לכן לא כל מי שמתפלל בעשרה בשטיבלעך מזדמן מתפלל בציבור. הוא אולי שותף למניין, אך רק כשתפילתו תיאמר בקהל שהוא חש חלק ממנו, אך תיהפך תפילתו לחלק מתפילת הרבים, עליה מובטח שאינה חוזרת ריקם.
(נח תשפ"א)