את יהודה שלח לפניו

כאשר סירב יעקב לשלוח את בנימין למצרים, למרות שכל המשפחה תימצא ברעב בארץ כנען, היה זה ראובן שהתעורר ראשון והציע לאביו: "תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך" ואם לא אעמוד בכך: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך". למרות נכונותו של ראובן לפתור את בעיות המשפחה אין יעקב מתרשם מכך, ואין הוא ממנה את ראובן אלא דווקא את בנו יהודה גם לשליחות זו.

מה פסול מצא יעקב בראובן? המנהיג נבחן לא רק לפי המעשים שלו אלא גם לפי מה עומד מאחורי המעשה. על הצלתו של ראובן את יוסף אמרו במדרש [שם פד טו]: "אמר ראובן אני הבכור ואין הסירחון תלוי אלא בי". כלומר, לא העוול שבמעשה עורר את ראובן, אלא עשה מה שעשה ככיסוי להציל את עורו, "אין הסירחון תלוי אלא בי". מנהיג שפועל משיקולי תועלת אישית ולא מתוך טובת העניין, אינו ראוי להיות מנהיג. חסרון אחר היה לראובן שאינו נוטל את האחריות על עצמו אלא הוא מטיל אותה על האחרים, וכך היה כאשר האחים הכירו בחטאם ואמרו: "אבל אשמים אנחנו" מוציא ראובן את עצמו מן הכלל ואומר להם: "הלוא אמרתי אליכם לאמור: אל תחטאו בילד ולא שמעתם". וכך הדבר חוזר שוב כשהוא מטיל את תוצאות מעשיו לא על כתפי עצמו אלא על שני בניו כשאומר לאביו: "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך", אב שמפליל את שני בניו על מעשיו שלו אינו ראוי להנהגה.

ואילו יהודה בכל המקרים האלו נוהג ההיפך מראובן. בהצלת יוסף אין לו כל אינטרס אישי אלא טובת העניין עצמו, ולמרות שהציל את יוסף אין הוא מתחמק מאחריות ועם כולם הוא אומר: "אשמים אנחנו". וגם אח"כ במקרה של תמר אין הוא מתחמק מאחריות אלא אומר: "צדקה ממני". וכן כשצריך לשכנע את יעקב שיסכים לשלוח את בנימין אין הוא מסתתר מאחורי אחרים אלא נוטל את כל האחריות על עצמו ואומר ליעקב: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתי לפניך וחטאתי לך כל הימים". ועל כן העדיף יעקב את יהודה על ראובן. הבדל כזה רואים אנו גם בין שאול ודוד. כאשר שמואל מוכיח את שאול שלא שמע בקול ה', אין שאול מודה באשמה אלא מטיל אותו על העם באומרו: "ויקח העם מהשלל" [שמואל א, טו כא] ואילו כשנתן הנביא אומר לדוד "אתה האיש", אין דוד מתחמק אלא מודה ואומר: "חטאתי לה'".

(ויגש תשפ"א)