צהר תעשה לתיבה

מדרש מפורסם המופיע בסנהדרין קח:, מפרש שהצהר הוא מרגלית: "צהר תעשה לתבה, אמר רבי יוחנן: אמר לו הקב"ה לנח: קבע בה אבנים טובות ומרגליות, כדי שיהיו מאירות לכם כצהרים".

דברים אלו מבוססים על מדרש קדום ומפורט יותר בב"ר לא, ובו מובאת גם מחלוקת: "צהר תעשה לתבה […] ר' אבא בר כהנא אמר: חלון, ר' לוי אמר: מרגלית".

נח הוא צדיק תמים 'בדורותיו' – האם רק ביחס לדורו או שבכל דור? מסורות מדרשיות שונות משוות בין נח לבין אברהם: 'אברהם שהיה כוחו יפה 'התהלך לפני', נח שכוחו רע 'את הא-להים התהלך נח'" (ב"ר ל). ספר הזוהר מותח ביקורת על כך שנח לא התפלל על דורו, ולכן המבול נקרא בישעיהו על שמו "מי נח", אברהם כידוע – התפלל על סדום.

בעקבות הזוהר, מודגשת בחסידות מידתו של אברהם שלא שומר רק על עצמו ועל מדרגתו הרוחנית, אלא מנסה להאיר לאחרים "ואת הנפש אשר עשו בחרן" ואילו נח מכונה 'צדיק בפרווה'.

מכאן אפשר לחזור אל הצהר – האם התבה של נח מקיימת קשר עם העולם החיצון, ניזונה מאורו, מגיבה אליו? או שהיא מערכת סגורה לחלוטין בתוך עצמה, שאפילו את האור שבה היא מקבלת מן האבנים הטובות המאירות כצהריים?

נראה שהבבלי הכריע כאן כפרשנות השנייה – התבה היא מערכת סגורה ומסוגרת שאינה מקיימת קשר עם העולם החיצון. יהיו שיאמרו, שיש תקופות כאלה. תקופות שבהן הדרך היחידה שלא להיאבד לגמרי, היא להסתגר מפני כל השפעה חיצונית. אבל המדרש הארצישראלי מלמד אותנו שיש אפשרות שניה, שגם בעת סכנה, אנחנו לא מסתגרים מן העולם, אלא מבינים שיש לו מה להאיר אלינו פנימה.

מחלוקת זו היא אחת המחלוקות הקשות שבין העולם החרדי לעולם הציוני-דתי. אבל בימינו נדמה שיש יותר מדרך אחת להסתגר בתבה, ולהסתפק בדרכים מלאכותיות שיספקו לנו אור. אנחנו עלולים לקלוט את העולם שבחוץ דרך מסכים ולשמוע רק את מי שבבועה שלנו, ולא להשאיר צהר פתוח וקשוב למתרחש בחוץ, מתוך הבנה שיש אור גם שם.

מעניין להסתכל בהמשך הדברים בבראשית רבה:

"כל י"ב חדש שהיה נח בתיבה לא צרך לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה, אלא מרגלית היתה לו והיה תולה אתה, בשעה שהיא כהה, היה יודע שהוא יום, ובשעה שהיא מבהקת [היה] יודע שהוא לילה".

המרגלית עובדת באופן הפוך: היא מבהיקה בלילה, וכהה-דהויה ביום. נח יודע את זה, ומבדיל בין יום ללילה. האם גם אנחנו יודעים?

(נח תשפ"א)