התיבה – "אזור הנוחות"

הפרשה נפתחת כשקרן אור בדמותו של נח מבצבצת מתוך הכאוס של סוף פרשת בראשית " וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ד'" (שם, ו' ח'). בהמשך מציגה הפרשה את נח באור הרבה יותר חיובי "כי אתך ראיתי צדיק לפני בדור הזה" (ז' א'). הרב מרדכי ברויאר, חתן פרס ישראל, פיתח תאולוגיה פרשנית-אלגורית, שאותה כינה "שיטת הבחינות", ונועדה לקבל חלק מממצאי הביקורת ולהכלילם בתוך המסגרת האמונית. לפי התיאולוגיה שלו, בכוונה תחילה נכתבה התורה על יד הקב"ה בכמה קולות שונים, שאמורים לבטא "בחינות" שונות בהנהגתו את העולם.

בין היתר עמד על כך שהתורה מתארת את המבול בשתי בחינות, בכל אחת מהבחינות מציגה התורה את דבר ד' אל נח לקראת בוא המבול. (פרקי בראשית, אלון שבות, תשנ"ט). הרב ברויאר מבאר שבזמן גזר הדין על הרשעים עדיין לא הייתה צדקתו של נח מבוררת, ולא היה אלא במדרגה של "מצא חן בעיני ד'"  (ו', ח'), סיבה שהיא מספקת כדי שיינצל- בחינה אחת. רק לאחר שעמד בניסיון הקשה של עשיית מצוַות ד' שאין טעמה בצדה, לבנות תיבה כשלא נאמר לו תכלית עשיית, והיה עליו לעשותה כמצווה 'שמעית', ללא טעם, נאמר "כי אתך ראיתי צדיק לפני" (ז' א')- בחינה שנייה. בתיאור המקראי נח אינו מנסה לבטל את הגזרה המוטחת, אלא הוא מציית בדממה ומשקיע את מרב מאמציו לבנות את התיבה שתאפשר לו ולמשפחתו לשרוד את התופת, והנה מגיע הרגע להיכנס לתיבה, "וַיֹּאמֶר ד' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה…" (ז' א'). רש"י מבקר את נח ומפרש כי נח לא נכנס מיד לתיבה מחוסר באמונה. אך פסוק זה עומד בסתירה, לכאורה, לפסוק אחר בו נאמר "ויעש נח ככל אשר צוהו ד'" (ז', ה'). לשם יישוב הקושי צריך להבין מה טעם בבניית התיבה, הרי ברצות ד' יכל להצילו גם בלי כל עשיה ובניית תיבה, מה טעם להטריחו כל כך בבנייתה?

רש"י פירש כדי שיזהיר את אנשי דורו, "אולי ישובו", המטרה אם כן של בניית התיבה לעורר את שכניו ולהניעם לחזור בתשובה. רש"י הדגיש שנח, בעת שבנה את התיבה, עמד בלחץ חברתי בלתי רגיל. גם כשלועגים לו, גם כשכולם במשך מאה עשרים שנה אומרים אחרת, חושבים אחרת וחומסים – נח אינו מושפע מן הסביבה, הוא אינו מקשיב ל"מכחישי המבול". כניסתו "מפני המבול", בשל הביקורת הנוקבת שלא איפשרה לו להיכנס לתיבה, רק כשכבר גברו המים.

מרבית האנשים מעדיפים להימנע מהתמודדויות, מחוסר וודאות ומשינוי סט ההתנהגויות השגרתי. הנטייה האוטומטית להישאר ב"אזור הנוחות", משאירה את האדם בתחום הבינוניות. אזור הנוחות הוא אזור הבינוניות! זוהי הביקורת הנשמעת בדברי רש"י "בדורותיו – יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום" (ו' ט').

יש לתמוה על אלה שדרשו לגנאי, מאחר שצדיק היה נח, וגם תמים היה בדורותיו, למה דרשו לגנאי כשאפשר לדרוש לשבח? ועוד יש לתמוה בלשון רש"י, שהדורשים לשבח אמרו "אילו היה בדורם של צדיקים", והדורשים לגנאי אמרו "אילו היה בדורו של אברהם", למה נקטו דווקא דורו של אברהם, ולא דור של צדיקים?!

תקופת המבול לא באה רק לחסל את החברה האנושית הקלוקלת, אלא נועדה גם לחינוך מחדש, היציאה לעולם החדש זהירה והדרגתית. ואפשר שזו כוונתם של הדורשים לגנאי, ודאי שנח היה צדיק, אך מ"מ אילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, שהרי אברהם  התפלל על אנשי סדום הרעים והחטאים לעורר עליהם רחמי שמים, ומדה זו חסרה לנח. דרשני החסידות תיארו אותו כ"צדיק בפרווה", כלומר כאדם שכאשר קר בבית, הוא דואג לחמם רק את עצמו במעיל פרווה, ואינו מדליק תנור שיחמם את כל הנמצאים בבית. הוא לא התפלל על אנשי דורו, ולא ניסה להשפיע עליהם לשנות את מעשיהם. הנביא קורא למבול "מי נח" (ישעיהו נ"ד ט'), על שלא התפלל על בני דורו להצילם ולחלצם ממיצר (זוהר נח אות קפ"א). הלוא כך לימדו חז"ל- למה ההורג נפש בשגגה יוצא מעיר המקלט במות הכהן הגדול? כי על הכהן הגדול מאחיו היה להתפלל עליו שייגמר דינו לזכות, ומשנגמר דינו לחובה, אחריות מוטלת על הכהן (מכות י"א ע"א). הרי לנו גודל החיוב שעל גדולי ומנהיגי הדור על בני דורם ושומעי לקחם. לנו, אין הבטחה ביציאה מן התיבה, שנגיף הקורונה לא יחזור. צריכים אנו להתאמץ רבות ולשמור על הכללים המתאימים, אולם, אנו לא יוצאים אל עולם חרב.

השבוע יתחילו לבקש גשמים ולומר "ותן טל ומטר לברכה", למרות שעונת הגשמים בארץ ישראל יכולה להיפתח מיד לאחר חג הסוכות, תיקנו חכמים להמתין עם בקשת הגשמים עד לז' בחשוון בנימוק, "כדי שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת". מדוע דחו את שאלת הגשמים שהם צורך חיוני ביותר לקיום האדם, לעומת זה, מניעת הגשם כדי שעולי הרגל יוכלו לשוב לבתיהם אינה אלא עניין של נוחות שלא יירטבו מהגשם? יתרה מזו, הצורך בגשמים הוא ודאי וחיוני לכלל יושבי הארץ, ואילו הדאגה לעולי הרגל אינה אלא למעטים? והיא גם מוטלת בספק, כי ייתכן שאותו יהודי לא עלה כלל לרגל או שהגשם לא יפריע לו!

הלקח הנלמד מכך עד כמה גדולה הערבות הדדית "עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת", בשביל יהודי אחד ראוי להמתין עם שאלת גשמים,  על אחת כמה וכמה כדי להציל יהודי אחד.

(נח תשפ"א)