עולם חדש מתחיל – השינוי מתחיל מבפנים

דור המבול הביא  את העולם לשפל חסר תקדים. לאחר 'עשרה דורות מאדם הראשון', "השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית ו יב), "ותמלא הארץ חמס" (שם פס' יא); המין האנושי איבד את אמונתו בד' והתדרדר ל'עבודה זרה', שקע בנהנתנות, בזנות ובהפקרות מינית: "בכל מקום שנאמר במקרא לשון "השחתה" אינו אלא דבר ערווה ועבודה זרה" (סנהדרין נז א), והרס התא המשפחתי: "אפילו בהמה חיה ועוף נזקקין לשאינן מינן" (רש"י שם פס' יב) "מלמד שהרביעו בהמה על חיה, וחיה על בהמה, והכל על אדם, ואדם על הכל" (סנהדרין קח א). דור שהסתאב מבחינה מוסרית וחברתית, בגזל, חמס ושחיתות: "ותמלא הארץ חמס – גזל" (רש"י שם פס' יא).

לעומת בני דורו נח, "איש צדיק תמים היה בדורותיו" (שם פס' ט) , על כן הוא "מצא חן בעיני ד'" (שם פס' ח). הוא היה האדם היחיד שיכל להיות ה'פרויקטור' ל'תיקון עולם', ולמנוע את המבול והקטסטרופה.

המוקד שסביבו עתיד היה להתנהל מסע התיקון הוא בנית הפגנתית של התיבה ברשות הרבים, ב'כיכר העיר'. בשלב זה התיבה היתה מיצג ויזואלי הפגנתי שנועד להמחיש לעולם מה צפוי לו אם לא יקח את גורלו בידו, ולא יתקן את דרכיו: "ולמה הטריחו בבנין זה? כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה ק"כ שנה, ושואלין אותו: מה זאת לך?! והוא אומר להם: עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם אולי ישובו" (רש"י שם פס' יד). ואם פרויקט התיקון יכשל תשמש התיבה כמקלט לשורדי העולם הישן. תהליך הבניה הממושך אכן לווה בנסיונותיו של נח לתקן את אנשי דורו. אולם בני דור המבול שהיו שקועים בשחיתותם, לא שעו לאזהרותיו של נח. הפגנות ב'כיכר העיר' אינן יכולות לחולל תהליכי שינוי משמעותיים. המיצג של התיבה שהוצב ב'כיכר העיר' זכה לקיתונות של לעג ובוז. בני דור המבול לא אפשרו לקטסטרופה לבלבל אותם.

בכך נגזר גורלו של ה'עולם הישן', חסר התקנה, להיחרב עד היסוד. מבול המים מחה אותו. אולם בו זמנית גם שטף טיהר ורענן אותו מטומאתו המסואבת.

מעתה תפקידו של נח הוא לבנות 'עולם חדש' מתוקן ומתקדם מקודמו: "כל מי שנאמר בו 'היה' ראה עולם חדש, וכו', נח וכו'" (בר"ר ל ח). "כי 'היה' משמע שנהיה הויה חדשה" (יפ"ת, שם). התיבה הפכה מ'מיצג' מתריע למקלט הישרדות למי שעתיד להיות גרעין ההקמה של 'העולם החדש'. ההתכנסות בתוך התיבה, פנימה, במשך כשנה, אפשר לקיים תהליכי תיקון ו'גמילה' מחוליי ה'עולם הישן': "נח בכניסתו לתיבה נאסרה לו תשמיש המיטה וכו'. וביציאתו הותרה לו תשמיש המיטה וכו'. ע"י ששימרו יחסיהן זכו להינצל מן התיבה" (ירושלמי תענית א ו). שם, בתיבה, 'עולם חדש' מתחיל: "אמנם נודע מדברי האר"י ז"ל (ב'ליקוטי תורה') ב'סוד התיבה' הזו כי היא 'סוד הבינה', 'אימא עילאה', שחזר נח בסוד העיבור לשם להתחדש שם, להיעשות כבריה חדשה, בסוד 'עיבור ולידה' וזה סוד שאמרו ז"ל (בר"ר שם): 'נח עולם חדש ראה' – 'עולם חדש' ממש! שנתחדש נעוריו להיכנס בסוד העיבור והלידה" ('באר מים חיים' נח).

כשהושלם התהליך הצטווה נח לצאת  מהתיבה, להוולד מחדש, ולהמשיך בבנין העולם החדש: "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג א) – זמן היה לנח ליכנס לתיבה, שנאמר: "בוא אתה וכל ביתך אל התיבה", וזמן היה לו שיצא ממנה, שנאמר: "צא מן התיבה" (בראשית רבה לד ו). בכניסה לתיבה נדרשו להפריד, את הגברים: "אתה ובניך" ורק אח"כ הנשים: "ואשתך ונשי בניך אתך". אבל ביציאתם יצאו כמשפחה מאוחדת ומתוקנת: "צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך".

מהפכות גדולות, שינויים גדולים, ו'עולם חדש' אינם נולדים בחוץ, בכיכרות העיר, ברשות הרבים, בתקשורת, בפוליטיקה וב'מסרים' חיצוניים. מהפכות גדולות ו'עולם חדש' נולדות בתיבה, בהתכנסות פנימה, בתהליכי עומק של תודעה פנימית אנושית

(נח תשפ"א)