הרב שי פירון"לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל".
לכל איש יש שם. ליעקב– יש שניים: האחד, שקיבל בעת שנולד: "וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יעקב". מי קרא לו ישראל? רש"י מסביר שאת השם עשיו נתנו שני ההורים (ויקראו) ואת השם יעקב נתן ה' (ויקרא). בהמשך, מחליף הא-ל את שמו של יעקב. אומנם הפעם הראשונה נעשתה על ידי שליח הא-ל, המלאך, שינוי הכולל נימוק: "וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם א-לֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל", אבל בפעם השנייה, השינוי הוא על ידי הא-ל בכבודו ובעצמו, ללא נתינת טעם: "וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים שִׁמְךָ יַעֲקֹב לֹא יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל". את שמו הראשון הצדיק יעקב: אחז בעקב אחיו, קנה את בכורתו, נטל מיצחק את ברכת עשיו. עתה עליו להצדיק את שמו החדש: ישראל.
המפרשים הראשונים הלכו בעקבותיו של המלאך, והותירו את משמעות השם על כנו. כך פירש רש"י, ישראל– "לשון שר ונגיד". משמעותו– כוח. מכאן, שמרגע זה לא עוד אחיזה בעקב והתגוננות כי אם שררה והובלה. רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ראה בהחלפת השם מטרה אחרת לגמרי. לדעתו, השם מקפל את הייעוד הלאומי של ישראל בעולם. האם נוקטים בדרך ההנהגה הטבעית, בשפה אנושית המבארת ומסבירה, 'קונים' את לב העולם, או שמא מנחילים את האמונה בה' בשפה גבוהה. "יש אדם שהוא דבוק תמיד בבורא ברוך הוא, אפילו כשהוא מדבר עם בני אדם, ויש אדם שהוא דבוק בבורא ברוך הוא בעת שעוסק בעבודתו ובתורתו ובמצותיו, אבל כשמדבר עם בני אדם אינו יכול לדבק מחשבתו לבורא ברוך הוא. והבחינה הא' נקרא 'ישראל', כי הוא אותיות 'ישר אל', וגם 'לי ראש'. והבחינה הב' נקרא 'יעקב', יו"ד עקב".
המלבי"ם הרחיב את ההבחנה המשתמעת מהחלפת השם: הנהגת יעקב היא הנהגה טבעית, הנהגת ישראל היא הנהגה ניסית, רוחנית. האחת– רואה בישראל שרו של האל. יש קשר ישיר בין הא-ל לעמו: ישראל– ישר א-ל. הכוח והשררה לא באו לנו מהמקום האנושי הטבעי. להיפך. שם התגלה צד יעקב שבנו. לישראל יש ייעוד להיות עם שמעל הטבע. מדינה שהיא מעל הטבע.
לימים, ישבו מייסדי המדינה לבחור את שמה של הישות הצעירה שעמדה להיוולד. למה בחרו בשם 'ישראל'?
אין לנו עדויות מפורשות למעט זו של כתב "Palestine Post" משה בריליאנט. ב-12 במאי 1948 נערכה ישיבה של ראשי ההנהלה הלאומית בתל אביב, שבה החליטו עשרת המשתתפים להקים מדינה. לאחר ההחלטה– התפנו לבחירת שמה. על המדוכה עמדו השמות: יהודה, ציון, ארץ ישראל, עבר וישראל. השם 'יהודה' נפסל מכיוון שרוב נחלת יהודה הייתה מחוץ לשטחה של הארץ עליה עמדו להכריז. גם השם ציון נפסל כדי לאפשר למי שאינו ציוני להיות בן הארץ. נערכה הצבעה, וברוב של שבעה נגד שלושה נבחר השם 'ישראל', ולא ידעו המצביעים כי בחרו בשמו השמימי, הא-להי, של עמנו. הדברים הללו נוסחו כמה שנים לפני, על ידי הרואה הגדול, הרב קוק: "מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד".
המעבר מבני יעקב לבני ישראל מחייב. להביא לעולם את שררת הא-ל, לנגן את שיר הא-ל ולהנהיג את המציאות בדרך ישרה– ישר אל, ישרה בעיני א-לוהים ואדם. (וישלח תשע"ח)
