תורת הכוכבים

זיהום אור הוא מונח המתאר עודף, אי כיוון, או בזבוז מאסיבי של אור. התופעה גורמת להסתרת הכוכבים בשמי הלילה. המונח מתאר בדרך כלל סוג של זיהום אוויר. פעמיים בפרשתנו זוכה אברהם אבינו לברכה מד' כי זרעו ירבה ויפרוץ. בפעם הראשונה ההבטחה נמשלה לעפר הארץ "ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה" (בראשית, י"ד, ט"ו). הבטחה נוספת נאמרה לאברהם ב'ברית בין הבתרים', "ויוצא אותו החוצה ויאמר, הבט נא השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם, ויאמר לו כה יהיה זרעך" (שם, ט"ו, ה'), כאן הובטח לו כי זרעו ירבה ככוכבים.

תגובת אברהם "והאֱמִן בד' ויחשבֶהָ לו צדקה". מדוע היה צורך בהבטחה נוספת על ברכת העפר? מדוע רק כאשר הוציאו ד' החוצה, הראה לו את הכוכבים והבטיחו "כה יהיה זרעך", נאמר "והאמין בד'? לכאורה אם הכוונה היא רק לריבוי מספרי, מדוע צריך להמחיש זאת בעפר, ולהוציא אותו כדי שינסה לספור את הכוכבים? בתלמוד הירושלמי, "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים, כשהם יורדים-יורדים עד עפר, וכשהם עולים עולים-עולים עד לרקיע" (שקלים, פ"א ה"ה).

הנצי"ב מוולוז'ין, בפירושו 'העמק דבר' כותב "לא בשביל ריבוי הבטיחו כאן, שהרי כבר המשיל ריבוי זרעו לעפר הארץ. אלא הוסיף כאן שיהיה הרבה אנשי מעלה שיאירו ככוכבים… ואף על גב שיש בכל אומות העולם אנשי מעלה ומאירים לעמם ככוכבים, אבל מעט היו אז לפי ערך ההמון, מה שאין כן בזרע אברהם, יש גדולי מעלה יותר מערך ההמון" (שם, ט"ו ה').

ישראל נמשלו לכוכבים לא כדי להדגיש את מספרם הרב, אלא כדי להמחיש את מעלתם ושליחותם לשמש אור לגויים.

רבי מאיר שפירא מלובלין, שהשבוע חל יום הזיכרון שלו, הסביר, שד' רצה להראות לאברהם, שלמרות שיודע אתה מראש כי לא תוכל לספור את הכוכבים, הרי אתה בכל זאת מביט השמימה ומנסה לספור כוכבים, רק אחר כך כשיתברר שאינו יכול בשום אופן לעשות זאת, רק אז יפרוש. על זה מוסיף ד' ואומר לו, "כה יהיה זרעך"- כלומר, גם בזרעך "לא ימדדו את הרצון במידת היכולת, אלא את היכולת במידת הרצון".

ע"פ מחקר מדעי שפורסם לאחרונה, למעלה מ-88 אחוז מבני האדם חיים כיום באוזרים המושפעים מ"זיהום אור", המונע מהם לראות את כוכבי גלקסיית שביל החלב. ישראל, טוען המחקר, נמצאת במקום השביעי.

ריבוי הכוכבים מבטא את רעיון הריבוי באיכות. לכל כוכב יש שם ותפקיד. לכן לא ניתן לספור את הכוכבים כי לכל אחד ישנה חשיבות שונה, ויש אחד ששקול כנגד כמה.

הרב יהודה עמיטל הדגיש מדוע נמשלו ישראל לכוכבים. כיום, ישנה נטייה לייצור המוני, אין ערך לייצור בודד. חברות מייצרות כיום אלפי פריטים ביום, שכולם זהים לחלוטין. יש נטייה להיות באופנה, להיות "אין", להיות כמו כולם. הרב עמיטל סיפר כי גדול אחד אמר, שהמיוחד בר' ישראל מסלאנט הוא, שתלמידיו יצאו שונים זה מזה – כולם גדולים אך כל אחד הלך בדרכו. בעבר, ניתן היה לספר על מנהגי הצדיקים. כיום, כמעט ואין מנהג של צדיק פלוני, כיון שאם צדיק פלוני נוהג במנהג מסוים – מיד מחקים כולם את מנהגו. אדם, לימד הרב עמיטל, צריך למצוא את המיוחד שבו- לא להיות חקיין.

נקודות החיבור שבין היום והלילה הן נקודות שמנקזות אליהן הרבה מהפעולות שההלכה דורשת מהאדם. שישה סדרי המשנה פותחים בנקודת החיבור הזו, "מאימתי קורין את שמע בערבית"? (ברכות, פ"א מ"א). מאחורי השאלה שמעלה המשנה עומדת השאלה – מתי מתחיל הלילה. חכמים קובעים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא צאת הכוכבים. מחלוקת גדולה ניטשה לאורך מאות השנים האחרונות בדבר שאלת סיום היום. שיטת רבינו תם שיום התורה נקבע על פי מציאות האור בעולם, על כן גם זמני התחלפות היום והלילה, צאת הכוכבים אינו אלא סימן לביאת אור השמש סיבת התהוות הלילה, כדתניא, "סימן לדבר – צאת הכוכבים". שיטה אחרת היא שיטת הגאונים, שצאת הכוכבים אינו תלוי בהסתלקות האור אלא ביציאת הכוכבים ולפיכך כבר בצאת ג' כוכבים בכל מקום ברקיע נחשב לילה גמור לכל דבר ועניין. השולחן ערוך בהלכות קריאת שמע, הל' ערבית הל' שבת, הל' ספירת העומר, הל' תענית והל' מילה הגדיר הלכה למעשה את תחילת הלילה כמצב אסטרונומי – זמן ראיית שלושה כוכבים בינוניים. אמנם לא מצאנו התייחסות מפורשת של האחרונים לצפייה בכוכבים דרך כלים אופטיים, ונראה שגם בצפיית הכוכבים לא ניתן להשתמש בטלסקופ או במצלמת רקיע, ברם, אם במקביל לצפייה באמצעות ציוד אופטי מתקדם נמצאים גם צופים אנושיים, ניתן יהיה על ידי השוואה מתי הצופה רואה את הכוכב בעיניו לאסוף מספיק מידע על מנת לפתח משוואה מתמטית שתדע לחשב את היחס בין העצם הנצפה לבין הרקע בזמן שהצופה האנושי מזהה את הכוכב, וכך לקבוע קריטריון אובייקטיבי לראייה האנושית.

לצורך הגדרת כוכבים כ'בינוניים' חשוב להדגיש ש'גודל' הכוכב אינו מתייחס לגודלו הפיסי הממשי, אלא לעוצמת האור הנראית לעין למסתכל לכיוונו מכדור הארץ. האור המוחזר מהכוכב ונצפה בעין נקרא בהירות יחסית (או, גודל מדומה). (עיין, דוד בן יעקב, הרב פרופ' דרור פיקסלר, המעיין תשע"ה).

(לך לך תשפ"ב)