החיים בשחור ולבן – החיים כאתיופי בישראל בעיניים של הזוגות ה'מעורבים'

לדויד, העובד כמאבטח, רצו להחרים את הנשק בגלל המחאה האתיופית # לבני הגישו בתינוקייה תינוקת אחרת שהייתה בצבע המתאים # לרחלי אמרו שהיא יכלה להשיג מישהו יותר טוב, לא אתיופי  # החיים כאתיופי בישראל של 2019 דרך העיניים של הזוגות ה'מעורבים'

בזמן ההפגנה הגדולה של העדה האתיופית, דויד איילין היה בג'ימבורי. למחרת, כשהגיע לעבודתו באבטחת היישוב בו הוא מתגורר קיבל שיחת טלפון מעליבה במיוחד בה המנהל שלו אמר כי הוא צריך ליום – יומיים את האקדח של דויד. "התחלתי לברר והבנתי שזו הוראה מהמשטרה שאמרה לו לקחת לדויד איילין את הנשק כי הוא אתיופי, ויש חשש לפגיעה בשוטרים", הוא מתאר. "אין לי עבר פלילי. קיבלתי את הנשק הזה ממשרד הפנים. אני בן אדם שומר חוק, עושה מעל ל-20 ימי מילואים בשנה. הייתי מפקד בצה"ל. יש לי גם נשק פרטי. אני עובד כמאבטח, אתם נותנים לי נשק כבר 5 שנים, והם החליטו לקחת את האקדח שלי כדי שלא אירה באנשים בגלל המחאה האתיופית. אלה תכניות של סוף העולם. זו קטסטרופה. האקדח הזה הוא גם הפרנסה שלי. אתם פתאום אומרים לי שאני מהווה איום? זה הדבר הכי משפיל שיש בעולם. זה הזוי. זו גזענות טהורה".

דויד ממשיך: "אחרי כל השנים האלה שאתה מנסה ומשקיע כדי להתחבר לישראליות, ופתאום בשניה אחת אתה חוזר להיות אותו דויד, אתיופי שעלה לארץ. זה משפיל. לא משנה כמה תטפס ותנסה להגיע לישראלי הנכון – בשניה אחת יגלגלו אותך למטה. וזה קורה לכל האתיופים".

"נתנו הוראה לקחת לי את הנשק כי אני אתיופי, ויש חשש לפגיעה בשוטרים. אני בן אדם שומר חוק, אני עובד כמאבטח, נותנים לי נשק כבר 5 שנים, והחליטו לקחת את האקדח שלי כדי שלא אירה באנשים בגלל המחאה האתיופית. אלה תכניות של סוף העולם"

'אני אוהבת אתיופים'

הוריו של דויד עלו מאתיופיה ב-1991, דויד נולד בארץ. את אשתו, אורן הוא הכיר לפני 5 שנים, כשעבד כמאבטח בבית חולים והיא הייתה בת שירות במד"א. כיום הם גרים בקדומים, עם בתם בת השנה ו-3 חודשים שהיא רבע מרוקאית, רבע תמניה וחצי אתיופית.

המוצא שלכם היה אישיו?

דויד: "הייתה קצת רתיעה. יותר קל להתחתן עם אתיופית. זה אותו בית, אותם מנהגים. אצלנו המנטליות כבדה. ההורים בקושי יודעים את השפה, ההרגלים שונים, האוכל. חששתי – הכל יהיה לה שונה, אולי לא יהיה לה טוב, אולי תהיה בעיה בחיבור עם ההורים שלי. בפועל, ההורים שלי לא היו מחליפים אותה".

אורן: "באמת המנטליות של האתיופים מאוד שונה ממה שאני מכירה. מההתחלה הקשר היה רציני, אז חשבתי על אם באמת זה יגיע לחתונה איך המשפחה תקבל את זה. אבל הם אוהבים אותו כמו בן".

הזוג מתאר ששיא הפערים היה בחתונה. "זה מתחיל מההזמנות. אצל האתיופים שולחים את ההזמנות חצי שנה עד 3 חודשים לפני. אחרת זה כבר מאוחר", מתאר דויד, ואורן ממשיכה אותו: "אצלנו זה שבועיים לפני החתונה. הבאתי לאבא שלי את המעטפות חצי שנה לפני החתונה, והוא אמר לי – 'חכי, יישכחו מזה', ואצלם כבר חילקו אותן".

"כשאמרתי לחמי שאצלנו זה 400 מוזמנים רק מהצד שלי, הוא כמעט קיבל התקף לב. הוא גם רצה לשמור שולחנות. אצל אתיופים אין דבר כזה, איפה שיש מקום יושבים. הוא שם בשולחנות שלט 'שמור', וכמובן שאף אחד לא שמר לו אותם. האתיופים המבוגרים בכלל לא יודעים לקרוא עברית, יושבים איפה שפנוי", דויד צוחק.

כשהם עוברים ברחוב, הם נתקלים במבטים סקרניים.

אורן: "כשיוצא שאני אומרת שבעלי אתיופי, יש שקט, ואז אומרים לי: 'וואו, כל הכבוד', ואז חייבים גם להגיד – 'אני ממש אוהבת אתיופים', כאילו זה חריג".

דויד: "נראה לי שהם חושבים שמשהו לא בסדר אצלה אחרי שהיא מספרת שהיא התחתנה עם אתיופי. 'מה, יש לך פגם בגוף שלא יכלת להתחתן יותר טוב?'. לי מפרגנים, אבל יש מבוגרים שאומרים – ' איך תסתדר איתה עכשיו?', תמיד ינסו לבחון אם הכל הולך אצלנו כשורה".

"אתה בטוח שהתינוקת שלך?"

כבר 14 שנים שרחלי ובני קסה ביחד, מאז הצבא. בני אתיופי ורחלי נצ'ית (לבנה). בשיא המחאה של העדה האתיופית רחלי כתבה פוסט בפייסבוק על החיים בשחור ולבן. "הילד אומר לי: 'אמא, נמאס לי להיות חום! הילדים בכיתה קוראים לי שוקולד חום'. אני עונה בחיוך: 'תגיד להם שהם שוקולד לבן'. והוא צוחק, ועובר לו. ורק לי זה לא עובר". היא כתבה שם.

"הצבע לא היה רלוונטי עבורנו", הם אומרים. "היום יש הרבה זוגות 'מעורבים'. כשאנחנו התחלנו לצאת היו פחות. היו הרבה שהרימו גבה, זה היה שונה בנוף, אבל לנו זה לא הפריע. כשמסתכלים עלינו אני לא רואה את זה כמשהו רע. להפך, שיסתכלו, שיראו שזה בסדר", אומרת רחלי.

בני: "לדעתי זה בעיקר בגלל הצבע. רואים את העדה שלי עלי, זה בולט. כיום זה פחות נדיר שמתחתנים גם מחוץ לעדה. הצעירים מתערבבים, לומדים ביחד, אז רוב הסיכויים שכן יהיו הרבה זוגות מעורבים".

איזה תגובות היו?

רחלי: "אותי מישהי שאלה: 'למה? את יכולה למצוא משהו הרבה יותר טוב'. אמרו לאמא שלי: 'איך את מרשה לה לצאת עם אתיופי?'. מישהי ששמעה שאני נשואה לאתיופי אמרה לי: "וואו, כל הכבוד לך". על מה? מה, התחתנתי עם איזה בחור, חלילה, שיש בו פגם? היו הרבה תגובות אבל זה לא חדר אלינו".

כשבתם נולדה, עורה היה בהיר מאוד. בני הלך להביא אותה מהתינוקייה, והצביע עליה כתינוקת שלו לאחות, ששאלה: "אתה בטוח שהיא שלך?". בלידה נוספת, בני נכנס לתינוקייה והודיע שהגיע לקחת את הילדה. בלי לשאול מי מהתינוקות שלו, הגישו לו תינוקת אחרת, כהת עור.

בני מפויס. "תראי, זה טבעי, לפעמים מסתכלים על צבעים, אבל כשזה מגיע לרמות של גזענות זה כבר מעבר".

רחלי: "הקטע הוא המראה החיצוני. אם מישהו ידבר איתנו בטלפון הוא לא ידע שאנחנו כביכול שונים. אנחנו גם לא מרגישים שונים".

"יש הבדלים של מנטליות, אבל זה תלוי. אני מגיל 8 בארץ, גדלתי פה, אז המנטליות היא לא כזו שתפריע לי. אני ישראלי, כמו הצברים. לעומת זאת, לבן אדם אתיופי יותר מבוגר ובן אדם ישראלי – יהיו התמודדויות יותר קשות מבחינת המנטליות. אצלנו הצעירים זה פחות מורגש", סבור בני.

"אמרו לאמא שלי: 'איך את מרשה לה לצאת עם אתיופי?'. מישהי ששמעה שאני נשואה לאתיופי אמרה לי: "וואו, כל הכבוד לך". על מה? מה, התחתנתי עם איזה בחור, חלילה, שיש בו פגם?"

"אמא, את בחרת להתחתן עם אתיופי?"

רחלי, שצבע עורה לבן, לא חוותה גזענות בחייה, חוץ מפעם אחת. כשהלכו לבחור אולם לחתונה, בעל האולם נתן להם הרגשה שהם לא רצויים: "הוא אמר – 'המשפחה שלו יכולה לעשות לי נזקים, אני רוצה שתחתמו לי שלא יהיה פה בלאגן, שתהיה הגבלה על הבירות', לא דברים שנהוג לבקש", היא מספרת.

איך זה לחוות את החיים כאתיופי דרך הילדים?

"עולות הערות של ילדים אחרים. זה לא מגיע מרוע, זה בסך הכל ילדים. יום אחד הילד שלי שאל – 'אמא, אני לא מבין, את בחרת להתחתן עם אתיופי?'. הם גדלים ומתחילים להבין שהם חריגים בנוף", היא משיבה.

"כולם בכיתה שלהם לבנים והוא מרגיש שהוא קצת שונה אז הוא שואל שאלות. לפעמים הוא רוצה להיות לבן. אם ילד בגיל כזה חושב על זה, תחשבי מה זה מבוגר", אומר בני.

רחלי: "אבל הפחד פתאום מתעורר – אחרי כל המקרים שאת שומעת מה נערים כהי עור חווים, את חושבת על זה שהבן שלך יכול לעבור את זה בעתיד, את ההרגשה הזו שמישהו נטפל אליך, שאתה לא שווה, שאתה אשם בלי לעשות כלום רק כי אתה בצבע מסוים. יש תחושה שהיד קלה על ההדק".

בני: "לעצור אתיופים בכל מיני מקומות ולהתייחס אליהם כעבריינים, כחשודים – זה לא במקום. הם אומרים – 'אלה חלשים, נעצור אותם. אין להם גב שידפוק על השולחן או הורים עם הרבה כסף שיכולים להביא עורכי דין'".

תיק פלילי בגיל 13

גם לדויד יש מטען על ההתנהלות המשטרתית כלפי העדה האתיופית: "עלינו בשנת 91' ושמו אותנו בבניינים. אין לנו חצר או מרפסת ואנחנו חיים 8 ילדים בדירת 2 חדרים, אז המפלט שלנו זה לשבת בחוץ, בספסלים, בגני שעשועים. אנחנו יושבים שם 3 חבר'ה ומעשנים נרגילה. שוטר יכול לבוא אליך, ובשביל דבר כזה הוא לא יעשה את זה בשום מקום בארץ, ויתחיל לבעוט לך ברגליים, 'מה אתם עושים פה? תביא ת.ז, בוא רגע לצד', מתחילים לתחקר אותנו. וזה נערים. אז הילד אומר 'לא רוצה, תעזוב אותי', הופה, התנגדות לשוטר, תחנה, פתיחת תיק, ובגיל 13 הגורל שלו כבר נחתם. זה הסיפור", הוא מסביר.

"יש בעיה ששני הצדדים אשמים בה, העדה האתיופית והישראלים", הוא ממשיך. "אנחנו גדלנו בשכונה שכולם בה אתיופים. אם לאמא שלי יש בעיה היא הולכת לשכנה ומדברת איתה באמהרית. בחנות יש מוצרים שאתיופים צריכים. השכונה זו אתיופיה הקטנה. אנחנו, הדור שגדל פה, נולדנו להורים שפחות התחברו לאוכלוסייה הישראלית ונשארו באתיופיות שלהם. ספגנו את זה מהבית וגם הרגשנו חריגים כי שאבנו הרבה מהמנטליות האתיופית, פחות נפתחנו לעולם. ואז הצבא פתאום פתח לנו את המרחב הציבורי הישראלי, ואתה מרגיש יותר חלק, אתה שם מדים, ואתה אוהב את המדינה יותר – מה שלא היה בשנים הקודמות, כי תמיד היו מתנכלים אלינו וברחוב היו קוראים לנו 'כושי', 'שחור'.

"מהצד הישראלי זה זה שמסתכלים עלינו כאנשים זרים בגלל הצבע. יש אנשים שלא פגשו אתיופי. תחשבי מה הם חשבו כל השנים על האתיופים עם איך שמציירים אותם – כאלימים, שונים. יש מה לשפר, אבל יש התקדמות. אני מתפלל בבית כנסת אשכנזי ואף פעם לא אמרו לי שום דבר. בשבילם אני לא פסול, אני מוסיף להם למניין. ובשנים האחרונות קורה שינוי אדיר בקרב הישראלים כי האתיופים יותר מעורבבים בקרב האוכלוסייה. אני רואה בנוער, בילדים הקטנים שלנו שהם באמת משולבים. אין הבדל. צורת הדיבור שלהם, ההתנהגות. היום יש אפילו שינוי הפוך, הם לא מבינים את המנטאליות האתיופית".