הילדים האבודים – סיפורם של הילדים, עולי תימן, שנחטפו מהוריהם

אמו של עזר מצאה אותו במקרה כשהיה בן 9, ועד היום הוא קרוע בין זהויותיו. לאה עד היום לא זכתה לראות את בתה התינוקת ש"נפטרה" או בכלל לא נולדה שם, אם תשאלו את בית החולים קפלן דאז. לקראת יום המודעות לפרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן – כתבת "שבתון" חזרה אל העדויות של הורים וילדים כאובים שמשפחתם נקרעה על ידי הממסד

פרשת ילדי תימן, המזרח והבלקן היא אחת הפרשות שמדינת ישראל מנסה לקבור עוד הרבה לפני שהחלה לצוף מעל לפני השטח. בין השנים 1948 ועד שנות ה-60 של המאה הקודמת "נעלמו" פעוטות רבים שאושפזו במחנות עולים או בבתי חולים. להוריהם נאמר כי הם נפטרו ונקברו וסרבו להראות להם את הגופה ואת מקום הקבורה. שנים מאוחר יותר התגלה כי הילדים 'נלקחו' לאימוץ למשפחות אחרות, ללא ידיעת או אישור הוריהם.

לפי הנתונים שבידיי עמותת עמר"ם שעוסקת באיסוף ותיעוד העדויות והנתונים בפרשת ילדי תימן, בלקן ומזרח, מדובר על אלפי ילדים שנעלמו. לכל הפחות. הדברים עולים מוועדות החקירה השונות ומספרו החדש של ד"ר נתן שיפריס.

לאה שמחי אהרוני לבית מדהלה עברה הרבה טלטלות עד שהצליחה להגיע לארץ ישראל, אבל שום דבר לא הכין אותה לטלטלה הגדולה מכולן שתעבור דווקא כאן על אדמת הקודש. לאה עלתה לארץ בשנת 1948 בעליה הראשונה ממחנה גאולה שליד עדן. עד לרגע העלייה המיוחל לארץ ישראל היא עברה מסע של שנים, שכמעט ועלה לה בחייה: "אני במקור מהעיר חידא בצפון תימן. סבי הרב דוד צדוק הלוי ז"ל אמר שכולנו חייבים לעלות לציון, ואז קבוצות גדולות מההרים של צפון תימן יצאנו לדרך. יום אחד בדרכים שמענו רעש של מים שיורדים מההרים, והנחל זרם. סבי העלה את כולם למעלה. אחרי כמה שעות הפסיקו המים ונספגו בחולות ואז ירדנו. בירידה החמור החליק והתגלגלתי איתו על המדרון. כבר הכינו אותי לקבורה, ועל הקבר סבי אמר 'תחזירו את הילדה, היא תחיה'. הוא היה גם רופא וגם גאון בתורה ובזוהר", היא מספרת.

וזו לא הייתה הסכנה היחידה שפגשה לאה בדרכה לארץ ישראל, גם שודדים ופורעי דרכים היו מנת חלקם ובדרך לא דרך הצליחו היא ומשפחתה לחמוק מהם.

ב-1948, בעודה בת 10, הגיעה לאה לישראל בעלייה שבה הגיעו זקנים, נשים וטף, שלושה מטוסים מלאים הגיעו לעתלית. "הגענו לביתנים של הצבא האנגלי והיינו שם שלושה ימים", לאה מספרת על ימי הקליטה הראשונים וממשיכה: "הערבים ברחו מקריית עקרון, אז בן דודי הביא משאית צבאית ולקח אותנו לשם".

אמרו – "מעולם לא ילדת פה"

לאה למדה בקריית עקרון במשך שנתיים, לאחר מכן עברה למשך ארבע שנים לקיבוץ עמק הירדן לעבוד דרך ארגון "עליית הנוער" ובגיל 17 התחתנה.

ללאה ארבע בנות – פנינה בת ה-62, צילה בת ה-57, והתאומות חנה ורחל בנות ה-52. את שמה של רחל היא שינתה מאוחר יותר לחגית. "יש לי שלוש בנות, היו לי ארבע בנות", היא אומרת בדמעות.

ביום 14.09.66 נולדו ללאה בבית החולים קפלן זוג תאומות יפות אך לא זהות, הגדולה לבנה עם עיניים בהירות והשנייה שחרחורת. "אני עד היום זוכרת איזה עיניים בהירות היו לה, היא הייתה כמו סבתי ז"ל", לאה מספרת בכאב. זו הייתה הפעם האחרונה בה ראתה את התאומה הגדולה.

התאומות הועברו לויצ"ו בתל אביב, וללאה נאמר כי הן הועברו כיוון שאין אינקובטור בבית החולים קפלן. "איך זה יכול להיות שבית חולים קיים 20 שנה ואין לו אינקובטור?", מתרעמת לאה.

מאותו רגע מתחילה מסכת שקרים שמטרטרת את ימיה של לאה; בויצ"ו מסרבים להכיר בכך שהילדה הועברה אליהם מקפלן, ובקפלן מסרבים לשחרר את המסמכים שלה ומגדילים לעשות וטוענים כי מעולם לא ילדה שם, זאת למרות שילדה שם את כל בנותיה.

"ישבתי בבית חולים קפלן והתחלתי לבכות. עברה מישהי ושאלה 'מה קרה?'. עניתי לה, אז היא אמרה שהיא תחפש ואם היא תתקשר שאגיע. בכיתי והלכתי הביתה. אחרי חודש היא אמרה לי 'מהר, תצלמי מה שאת צריכה ותחזירי את התיק'. צילמתי והלכתי עם הניירות לויצ"ו תל אביב. אמרתי להם: 'הנה המכתב, אני רוצה את התיקים של הבנות שלי'. ענו לי: 'אני לא יכולה להביא לך, המנהלת איננה, כשהיא תגיע אז היא תוכל לתת לך'. היא אמרה לי: 'תחזרי עוד שלושה שבועות – חודש', אבל בפועל סחבו אותי שנתיים – 'תלכי ותחזרי, המנהלת איננה'".

חודשיים אחרי הלידה נותרה לאה עם ילדה אחת, ללא תעודת פטירה של התאומה הגדולה, ללא מקום קבורה, ללא ידיעה מה עלה בגורל בתה.

אישה לבנה וילד שחרחר

עזר שחר היה בן חצי שנה עת עלתה אמו מתימן בשנת 1948, אלמנה לאחר שבעלה נרצח בתימן על ידי הערבים, אם צעירה לחמישה ילדים כשעזר הוא בן הזקונים. עם העלייה הם התמקמו במעברה. "במעברה הסתובבו אחיות, הן אמרו לה שאני לא מרגיש טוב וצריך לעבור בדיקה. למחרת אמא שלי באה לקחת אותי ואמרו לה 'מצטערים, הילד נפטר'. אמא ביקשה לראות את הגופה, אך ענו לה 'לכי מפה לפני שהמשטרה תיקח אותך'. אמא שלי פחדה וחזרה למעברה. בפועל, אני אומצתי על ידי משפחה ניצולת שואה שגרה ברחובות, משפחת הרשקוביץ".

אבל לב של אמא לא טועה ואמו של עזר סרבה להאמין כי בנה אכן נפטר, בתחושותיה הוא עדיין חי. היא התאבלה ימים שלמים על הבן שנלקח ממנה בעודו בן יומו. לימים, התחתנו אחיותיו הגדולות של עזר ועברו להתגורר ברחובות, אמו נסעה לבקר אותן ולא הפסיקה לבכות. "שאלו אותה למה את בוכה, היא ענתה: 'לקחו לי ילד, אמרו לי שהוא מת, אני לא מאמינה שהוא מת'. למזלה עובד בבית הספר שבו למדתי אמר לה: 'תקשיבי, כל בוקר אישה לבנה מביאה לבית הספר ילד שחרחר, תבואי תראי'. היא באה, הסתכלה מרחוק ואמרה 'אני חושבת שזה הילד שלי', וביקשה מהעובד לבדוק שיש לו חור באוזן ימין", מספר עזר.

בתקופה שחיו בתימן ועל מנת שהערבים בתימן לא יאסלמו את הילדים הקטנים עשו להם חורים באוזן והם נקראו "בני חורין". העובד בדק, ואמר לאם כי היא צודקת, לילד יש חור באוזן ימין. אמו של עזר התעלפה.

"הייתי אז בן תשע. מאותו רגע הייתה מלחמה בין שתי האימהות, כל אחת רצתה אותי, ואז, כמו במשפט שלמה, הוחלט שאהיה שייך לעליית הנוער עד גיל 18, לא לאמא הזו ולא לאמא הזו. כשאמי הביולוגית באה עם אחיי ברחתי כי לא הכרתי אותה אבל כשהאמא המאמצת באה – רצתי אליה כי אותה אני מכיר. בעודי בן 16 אמא שלי לחצה על הרווחה ואז האומנת שלי בקיבוץ לקחה אותי לשבת אצל אמא שלי הביולוגית במעברת 'יד המעביר' (היום נווה שרת)", הוא ממשיך.

בגיל 18 ולאחר שהפסיק להיות שייך לעליית הנוער, עזר לא יכל להתקרא בשם המשפחה "הרשקוביץ'" – שם משפחת הוריו המאמצים או "לוי" – שם משפחת הוריו הביולוגיים כיוון שהמדינה החליטה שאינו שייך לאף משפחה, משכך בחר לעצמו את שם המשפחה 'שחר'.

"עובד בבית הספר שבו למדתי אמר לאמי: 'תקשיבי, כל בוקר אישה לבנה מביאה לבית הספר ילד שחרחר, תבואי תראי'. היא באה, הסתכלה מרחוק ואמרה 'אני חושבת שזה הילד שלי'"

אני יודעת שהילדה חיה

52 שנה עברו מאז שחטפו את בתה של לאה והיא איננה יודעת מה עלה בגורלה "אני נגמרתי, אני חולת לב. אני רוצה לראות ולשמוע אותה וגם אם היא מתה אני רוצה לדעת איפה היא. אני אמא שלה – לב של אמא לא משקר. אני יודעת שהילדה חיה ואני רוצה לראות אותה, גם אחותה התאומה מרגישה ככה. היא מופיעה לי בחלומות אני רואה אותה כמו התינוקת שראיתי אחרי הלידה. כואב לי הלב, הלוואי ויכלתי לראות אותה". היא מסיימת בבכי כואב.

עזר כועס על המדינה ועל שנעשה לו ולמשפחתו, על השנים שהפסיד בצל משפחתו הביולוגית והקריעה שהרגיש בגיל הבגרות בין העולם שהכיר לעולם שטען כי הוא שלו: "יש בי כעס גדול. אמא שלי לא עיכלה את זה וכל הזמן בכתה, כאב לי ולא ידעתי מה לעשות. אמרתי לה 'אמא אני פה', אבל היא אמרה שלא גדלתי עם אחיי ואני לא מכיר אותם. היא נפטרה לפני 15 שנה וכאב לי מאד.

"מתנערים מהסיפור. זה סיפור אמיתי, תוך כדי ההפגנות הכרתי אנשים שהילדים שלהם נעלמו או שנמצאים בארצות אחרות. הגיע הזמן, אחרי שנפטרו כל אלו שעשו את העוול הזה, שהממשלה תכיר בחטופי תימן ואני מקווה בכל לבי שיכירו בזה. עברתי שנים קשות מאוד".

עזר ממשיך: "כששמעתי על עוזי משולם נסעתי אליו ואמרתי לו 'אני חטוף'. לילה אחד נסענו לבית הקברות בראש העין ופתחנו עשרה קברים שבהם היו אמורים הילדים להיקבר ולא מצאנו אף עצם. הקברים היו ריקים. גם אני הייתי צריך להיות קבור שם. זה מאד קשה".

 

"אני רוצה לראות ולשמוע אותה וגם אם היא מתה אני רוצה לדעת איפה היא. לב של אמא לא משקר. אני יודעת שהילדה חיה, גם אחותה התאומה מרגישה ככה"

עמותת עמר"ם מקיימת מידי שנה ביום פטירתו של עוזי משולם, שנאבק להכרה וחקירה בפרשת ילדי תימן, בלקן והמזרח את יום המודעות לנושא.

השנה, יציינו את יום זה ב- 31.07, אז ייפגשו נציגי עמותת עמר"ם עם הנשיא ראובן ריבלין במשכנו. עשרות בני משפחות יצטרפו לפגישה, וחלקם ימסרו את עדויותיהם על חטיפת הילד. העמותה תבקש מהנשיא לצאת בהצהרה שהמדינה צריכה להכיר בעוול שהיא גרמה לקהילות. מאוחר יותר, יקיימו עצרת עדויות מול בית ראש הממשלה, שם המשפחות יתארו כיצד נחטף מהן הילד.

העוול שנגרם למשפחות אלו נגרם על ידי המדינה שלנו, ועלינו לעזור לאותן משפחות למצוא את יקיריהן שנלקחו מהן, לפני שיהיה מאוחר מדי.