תפילה בציבור

"באותה השבת שחלה רבנו זצ"ל". כך פותחת המעשייה החסידית על מה שהתרחש בחצרו של השרף מקוצק, ר' מנחם מנדל, לאחר פרישתם של רבים מתלמידיו. על פי הסיפור החסידי, מאותה עת הסתגר הרב מקוצק בחדרו ולא יצא משם משך עשרים שנה.
מעשים מעין אלו ידועים על עוד רבנים ואדמו"רים, שנהגו להתבודד בינם לבין עצמם. וכאן הבן התם שואל: כיצד הורו אותם גדולים היתר לעצמם להתבטל מתפילה במניין? האם אין מדובר בחובה הלכתית?
חובה לכל דבר
המקור המחייב להתפלל בציבור מופיע בבבלי במסכת ברכות (ז, ב). הגמרא מביאה את דרשתו של רבי נתן ש"אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים". משמע, שבניגוד לתפילת היחיד, תפילת הציבור תמיד מתקבלת. רשב"י ממשיך עקרון זה כשהוא קובע ששעה שהציבור מתפללים היא עת רצון בשמים המסוגלת לקבלת התפילה. על פניו לפנינו מניע תועלתני המלמד על כדאיות התפילה בציבור. אך האם יש כאן גם חובה? מלשון הרמב"ם (הלכות תפילה ח, א), קשה להעלות מסקנה ברורה, אך בשולחן ערוך הדברים יותר ברורים (אורח חיים צ, ט):
"ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לבית הכנסת, יכווין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים".
המילה 'ישתדל' לכאורה אינה מותירה מקום לספק: מדובר בהמלצה בלבד ולא בחיוב. ואולם, המשך ההלכה מרכך קביעה נחרצת זו, שכן מרן מזכיר שאם האדם אנוס ובשל כך אינו יכול להתפלל בבית הכנסת, יתפלל בשעה שהציבור מתפללים. משמע, שאלמלא הוא אנוס, כן קיימת חובה להתפלל בציבור.
לא זו בלבד, גם מהלכה אחרת בהמשך עולה שמדובר בחובה. בעקבות דברי רבי אבהו בגמרא במסכת פסחים (מו, א), פוסק השולחן ערוך (שם, סעיף טז):
"ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בעשרה, צריך לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי'".
הלכה זו מלמדת שמדובר בחובה, שכן קשה להעלות על הדעת שההלכה תקבע שיעור טרחה ביחס לתפילת הציבור – ד' מילין קדימה ואחד אחורה – כשמדובר בסך הכל בהמלצה. ואכן, הרב פיינשטיין (אגרות משה, אורח חיים ב, כז) מוכיח מכאן שאמנם תפילה במניין היא חובה הלכתית לכל דבר.
מעלה בלבד
ואולם, כבר העירו רבים שקשה להסיק כן. הגמרא הלא מדברת על מעלת תפילה בציבור ולא קובעת בשום מקום שיש בכך חובה. גם לשון השולחן ערוך – 'ישתדל', לשון שהרב פיינשטיין נדחק ליישבה – מוכיחה כן. לפיכך, לדעת רבים, תפילה בציבור היא המלצה ולא חובה (וכך גם נראה שעולה מדברי בעל 'ערוך השולחן' [אורח חיים צ, יג]).
ראיה להבנה אחרונה זו ניתן להביא מן הרמ"א. בעקבות הגמרא המדברת במעלת התפילה בבית המדרש, פוסק השולחן ערוך (אורח חיים צ, יח): "בית המדרש קבוע קדוש יותר מבית הכנסת, ומצוה להתפלל בו יותר מבית הכנסת, והוא שיתפלל בעשרה". אך הרמ"א מסייג: "ויש אומרים דאפילו בלא עשרה עדיף להתפלל בבית המדרש הקבוע לו". קל לראות, שלפחות לשיטת הרמ"א, לא ייתכן לומר שתפילה בציבור תיחשב כחובה; שאם כן קשה היה להעלות על הדעת שמעלת התפילה במקום הלימוד (שלכל הדעות איננה חובה) תדחה אותה. לפיכך יש לומר שככל הנראה מדובר רק במעלה, ולכן זו נדחית מפני מעלת התפילה במקום הלימוד, שגדולה ממנה.
אם כנים דברנו, סרה הקושיה שהעלנו על אותם רבנים ואדמו"רים שנהגו להתבודד בחדריהם. אכן אין כל קושי בכך שהתבטלו מתפילה במניין, שכן במקרים מסוימים ומיוחדים אכן ניתן להתבטל מתפילה במניין.
לא על חשבון הבית
אבל לא על הצדקת דרכי האדמו"רים באנו לדבר, אלא על כל אדם. מהרגע שאנו מכירים בכך שמדובר במעלה והמלצה, כל אדם צריך לעשות באופן בוגר ואחראי את החשבון לעצמו מתי הוא יכול להתפלל יחיד ומתי ראוי הוא שיתאמץ להתפלל בציבור. בעל ה'משנה ברורה' (סימן צ, ס"ק כט) מזכיר, לדוגמה, שמניעת הפסד כספי מצדיקה תפילה ביחיד, אך מניעת רווח – לא.
אני מבקש להוסיף קריטריון נוסף לדברי ה'משנה ברורה'. פעמים רבות, נשים צעירות, במיוחד אחרי לידה, מצויות בקושי פיזי ונפשי רב, וקשה עליהן הטיפול לבד בילדים. הדבר פוגש אותן באופן מיוחד בשני זמנים: בשבת בבוקר, כשהבעל יוצא אל תפילת השבת הארוכה, ומדי יום בשעות הערב, כשהבעל הולך לתפילת ערבית בדיוק בזמן המקלחות והשכבת הילדים במיטות. כמדומני, שבמקרים הללו, כשאין לבעל אפשרות להתפלל שחרית מוקדם (כמו שניתן לעשות ביום חול) או ערבית מאוחר, עדיף שיתפלל בביתו תפילת יחיד במקום שיהדר להתפלל בציבור בעוד אשתו קורסת בבית תחת עול הטיפול בילדים. אין זה רק מפני שאסור לאדם להחמיר או להדר במצוות על חשבון אשתו או חברו. זה בעיקר מפני שגם אם תפילותיו ייענו ומבוקשו יתמלא בתפילת הציבור, בית שבו האישה נשארת לבד מאחור, עצבה וללא תמיכה, אין הברכה שורה. ואת המציאות הזו אף תפילה בעולם לא תוכל לתקן.
(ויקה"פ תשעה)