ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)הבית שעוד לא נבנה # הבית שנותר לאחר הגירושין # הבית שנשרף במבוא מודיעים # הבית שנהרס בגני טל # ארבעה אנשים משתפים את "שבתון" בחורבן הבית הפרטי שלהם
"כמה פעמים מצאתם את עצמכם מבקשים מהקב"ה בדמעות – "תן לי את הזכות לבנות את הבית"?
לי זה קרה אתמול, שלשום, בשבוע שעבר וגם בזה שלפניו"
מתי אזכה לבנות את ביתי?
הודיה עמירה
"איכה ישבה בדד העיר רבתי עם, היתה כאלמנה, רבתי בגויים, שרתי במדינות, היתה למס".
ט' באב הוא יום אבל על חורבן ירושלים – חורבן הבית.
ביום בו כולנו מתאבלים על חורבן בית המקדש, אני מתאבלת על משהו נוסף, אני מתאבלת גם על הבית האישי שלי – זה שעוד לא נבנה.
"בכו תבכה בלילה ודמעתה על לחיה, אין לה מנחם מכל אוהביה…".
מתי בפעם האחרונה הלכתם לישון עם דמעות בעיניים?
מתי רגע לפני שנרדמתם, דמיינתם את משאלת לבכם הגדולה ביותר?
כמה פעמים מצאתם את עצמכם מבקשים מהקב"ה בדמעות – "תן לי את הזכות לבנות את הבית"?
לי זה קרה אתמול, שלשום, בשבוע שעבר וגם בזה שלפניו… אני מתפללת, מבקשת ומייחלת לבניין הבית הפרטי שלי – בניין עדי עד!
אני מתבוננת מסביבי ומריצה בראש 34 שנים – כמה הצלחות, כמה התקדמות, כמה עבודה, כמה שפע וטוב, ובאותה נשימה – כמה חסר… כמה החיים אינם שלמים…
שנים רבות של נסיונות, תפילות, סגולות וכמיהה גדולה לדבר האמיתי – לבנות את ביתי!
ובינתיים הטלפון מצלצל – "שמעת מי התארסה"?
ועוד הודעת וואטסאפ – "היא מתחתנת"!
אני מתפללת על הרווקים והרווקות ושמחה עבור כל זוג שזוכה לבנות את ביתו! באמת ומכל הלב!
אבל אני לא יכולה שלא לתהות – מה איתי?
מתי אזכה גם אני לבנות את ביתי?
אבל, אני בוחרת שלא ליפול!
אז אני עובדת על עצמי, לומדת את התחום, מתאמנת, חוקרת, שואלת, שומעת הצעות, יוצאת, פוגשת, מייחלת, מתפללת.
תוהה איך זה ייראה? איך ארגיש? איך אדע?
אני מאמינה ויודעת שזה יגיע! יודעת שאזכה!
מאמינה בכל לבי, מחויבת לזה, עובדת על זה ומתפללת לקב"ה שזה יקרה בקרוב ויבוא בטוב, מתוך שמחה ואהבה אמיתית!
בקרוב ממש, בע"ה, אבשר בקול גדול –
"גם אני זכיתי לבנות את הבית! הבית שלי – בניין עדי עד"!
***
הביטו סביב, צריך למצוא ולזהות את האנשים שלבם עדיין לא שלם, שביתם עדיין לא נבנה… להכיר בין אנשים, לשדך שידוכים ולעזור להוסיף עוד לבנה לבניין הבית, לבנות בתים חדשים בישראל.
ואתם שעוד מחפשים את החצי השני כדי לבנות את ביתכם, אל תהססו לבקש ולומר לאנשים סביבכם שיעזרו, כי גם אתם רוצים לבנות את הבית – בניין עדי עד!
"66 משפחות התגלגלנו ממקום למקום בחוסר וודאות מוחלטת. יש ימים שאני לא יודעת מה נאכל הערב, וגם לא מה נלבש מחר"
לאבד את הבית
שחף ריצ'מן
לאבד את הבית
זה לאבד את ארבעת הקירות שמגנים עליך
זה לאבד את המרחב הבטוח שלך
ביתי הוא מבצרי, לא עוד.
זה לאבד את השבת, ולאבד את התפילה ובית הכנסת שלך.
זה לאבד את סעודת השבת המשפחתית.
מי הזיז את השבת שלי?!
זה לאבד רכוש.
זה לאבד את העסק ואת הפרנסה.
זה לאבד את גן השעשועים
זה לאבד את החברים
זה לאבד את העבר שלך,
את הילדות של ילדיך.
זה לאבד כיוון ולאבד איזון.
מה שהיה כבר לא יחזור.
לפני כחודשיים הוצתה שריפה גדולה ביער בן שמן שכילתה את הבית שלי ואת המושב שלנו,
מבוא מודיעים.
המושב שבו נולד וגדל בעלי
והמושב שבו נולדו וגדלו ילדי.
66 משפחות התגלגלנו ממקום למקום בחוסר וודאות מוחלטת.
יש ימים שאני לא יודעת מה נאכל הערב
וגם לא מה נלבש מחר,
מה שיגיע זה מה שיש.
אפשר לדמיין כזאת מציאות?!
בעוד חודש תתחיל שנת הלימודים ואני עדיין לא יודעת איפה נישן באותו היום והיכן הילדים שלי יסדרו את ספרי הלימוד שלהם.
במושב שלנו עוד לא התחילו להתקדם עם פתרון מגורים ואנחנו כואבים ונוודים.
אני מבקשת מהממשלה לדאוג לנו ולקחת אחריות על האסון הגדול שקרה לנו-
מושב שלם שנמחק בתוך כמה שעות!
מי הצית את המושב שלנו?
מגיע לנו לדעת.
מי שרף לנו את הבית?
בינתיים הכל כואב.
כשאני הולכת לסופר וכולם קונים אוכל למלא את המקרר שלהם
זה כואב!
כשאני הולכת לאיקאה ואנשים בודקים איזו ספה הכי נוחה להם ומה בא להם שיהיה אצלם בסלון…
זה כואב!
כשאני הולכת לאירוע ואני חושבת על זה שכל אישה שם פתחה את הארון ובחרה איזה בגד מתחשק לה הערב…
זה כואב!
כשאני רואה שהעולם פשוט מתקיים,
עולם כמנהגו נוהג
אבל רק העולם שלי נעצר ב-23.5.19
אז יש חץ שתקוע עמוק בלב וזה כואב!
תעצרו הכל!
הבית שלי נחרב!
***
אני רוצה להודות לכל עם ישראל ששלחו והגיעו מכל הארץ עם בגדים חפצים, אוכל, צעצועים פינוקים וכל טוב.
נתתם לנו נקודה של אור
ואני גאה להיות חלק מהעם הזה!
"פתאום באיזה לילה, אני מבין שקירות, אינם בהכרח הגנה, ואוכל אינו תמיד ממלא, אלא משביע תיאבון זמני"
נכשלתי בבניית הבית שלי
חיים סיטון
החיפוש אחר בית לא מדלג על אף בריאה.
כולם משתוקקים לבית.
אך מהו אותו בית? ואיך בונים אותו? ומהי הדרך?
אז עברתי במסלול הקבוע – מכינה, צבא והתחתנתי. כי גם אני השתוקקתי "להשביע נפש שוקקה"… לבית.
וכאן היה המלכוד.
לאחר כמה שנים, התגרשתי. הרגשתי שנכשלתי בבניית הבית שלי.
ואז ההבנה הקשה מגיעה.
ופתאום באיזה לילה, אני מבין שקירות, אינם בהכרח הגנה, ואוכל אינו תמיד ממלא, אלא משביע תיאבון זמני.
ומיטה רחבה אינה תמיד מאפשרת מנוחה ומרגוע.
והתחלתי לחקור, ושאלתי אנשים מה זה בית בשבילם? ענו לי הרבה תשובות שחילקתי אותם למספר מעגלים:
בית חיצוני, טכני – קירות שמגנים מקור, דלת שאפשר לסגור או לפתוח, גבול ששייך רק לי, מקום להניח בו את הראש, מקום של הזנה שיש בו את צרכי להתקיים.
בית רגשי – בית שבו מעריכים אותי, מחבקים אותי, אני מרגיש שייך שם, מקום בו מקשיבים לי.
בית רוחני – בית שיש לי בו מקום לכלל האישיות שלי, בו אני יכול להיות מי שאני ללא ביקורת, בית שהוא מרחב להתקדם, ולטעות. בית שבו אני אהוב כפי שאני.
ואז אני מבין שאת שלושת המעגלים האלו, קודם כל אהיה חייב לתת אותם, אני, לעצמי.
את המעגל החיצוני של ההזנה, את המעגל הרגשי של ההקשבה, החיבוק והתמיכה ואת המעגל הרוחני, של הקבלה את עצמי כפי שאני. ושם אוכל להיות לי, קרקע פוריה להעניק לעצמי, וכל זה כדי שאוכל להעניק לאחר.
הבנתי שביום שאהיה אני, "בית לעצמי"
אוכל להיות את אותו "הבית" גם לאדם האחר.
אמרו חז"לינו שכל התורה כולה היא "ואהבת לרעך כמוך", ואז זה מובן לי.
להעניק לאחר את הדרך בה אני מעניק לעצמי.
וכמה אחריות יש לי בזה. "להיות בית".
"חטפתי את שוק חיי… גני טל, הישוב שבנינו והקמנו יש מאין, הישוב שהפרחנו וגידלנו, נהיה מחוק, כתוש, הרוס, מעוך, ללא כל סימן חיים…"
טעם של חורבן
נעמי אלדר
מרגע שעמדתי על דעתי, וזה היה מזמן, חסרונו של בית המקדש לא ממש היה חלק מחיי. למרות שנולדתי וגדלתי בירושלים, בבית דיברו על כך בעיקר בתשעה באב. בשבתות, כשהיינו מבקרים את סבא וסבתא בשכונת "מאה שערים", עמדנו על המרפסת וצפינו לעבר כיפת הזהב, ודמיינו איך הכיפה נהפכת לבית מקדשנו…
גם בבית הספר לא היה המקדש נושא מרכזי, ולמדנו עליו בעיקר בעשרה בטבת, כיון שיתר האירועים הקשורים בו חלים ב"חופש הגדול".
כשבגרתי והעמקתי קצת יותר בתולדות עמנו, הבנתי שכל רגע שאין בית מקדש הוא הפסד עצום לפרט ולכלל, אך לא ידעתי מהו…
את ההבנה הראשונה, את הטעם האמיתי של החורבן, חשתי במלוא העוצמה ברגע הכי לא צפוי… לא היה זה ברגע שהמוני חיילים שחורי מדים הקיפו את היישוב בו גרתי בגוש קטיף 27 שנים- גני טל, והוציאו אותנו מבתינו מבלי להישיר אלינו מבט. לא היה זה גם ברגע שקיבלתי את תמונות הטרקטור ההורס את ביתנו כשבוע לאחר הגירוש עצמו, כשהוא מכרסם ושובר את החצר הפורחת יחד עם שביל הכניסה, שביל החלומות שלנו…
היה זה דווקא ברגע הכי לא צפוי… ביום בו הגיע לידינו תצלום אוויר, מה שנקרא 'מבט מלמעלה' של גני טל ההרוסה, כמה חודשים לאחר הגירוש. הגעגוע לבית היה אז בשיאו, כל הגוף כאב, ובעיקר הלב. ואז הגיעה התמונה, וחטפתי את שוק חיי… גני טל, הישוב שבנינו והקמנו יש מאין, הישוב שהפרחנו וגידלנו, נהיה מחוק, כתוש, הרוס, מעוך, ללא כל סימן חיים… סוג של חידלון, סוף, רק אדמה ללא חיים, ריק, ארץ נושבת… ואז "נפל לי האסימון". בהבזק של שניה יצאה קריאת כאב מפי- כך נראה חורבן הבית! מחוק, כתוש, הרוס, אין… אין דבר… אין חיים…
רעדתי בכל הגוף. בפעם הראשונה הבנתי את המילה "חורבן". את החסר, את האין, והרגשתי כמה אני משתוקקת לו, לבית המקדש. פתאום קלטתי שבית המקדש הוא קודם בית, הבית של כולנו, ורק כשאין לך אותו, אתה מבין את חשיבותו האמיתית. ולפתע, חשבתי לעצמי, אולי כדאי להתפלל קודם לבניינו, ורק אחר כך לבניית הבית הפרטי שלנו?
ואולי כל מטרת הגירוש הייתה לתת לנו את תחושת החסר שלו? ואת ההבנה שלנו- כמה חסר שחסר?
