איזה צחוק!

"וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל… וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן?! וַיֹּאמֶר ה', אֶל-אַבְרָהָם… הֲיִפָּלֵא מֵה', דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה, וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה…" (בראשית, י"ח, י'-ט"ו)

קשה להבין מדוע מוקדשים חמישה פסוקים תמימים לצחוקה של שרה ומה ראה הכתוב בחשיבות שיבוצו של אירוע זה לצד אירועים משמעותיים ומכוננים כמו הכנסת אורחים, החרבת סדום, גירוש הגר ועקידת יצחק?

עולה בדעתי כי חוט מקשר, המצוי בהגותו של ויקטור פראנקל (מייסד גישת הלוגותרפיה), שוזר יחד את כל סוגיות הפרשה, כולל זו העוסקת בצחוק:

האמונה בהיגיון שמעל להיגיון: קבלת העובדה לפיה ליְקום יש משמעות עליונה, החורגת מ"חוקי הטבע", מעבר לתחום המחשבה והמדע.
היכולת לחיות ולהכיר בחוקי הטבע, אך בו בעת "להתריס" כנגד ה"הגיוני" ו"המקובל".

פרשתנו רוויה התרסה כנגד חוקי הטבע: על פי המציאות הטבעית – על אדם לחשוש להכניס זרים לביתו, אישה עקרה/בגיל הבלות – אינה יולדת, אדם אינו שח עם בוראו, עיר "משגשגת" אינה נהפכת ברגע ואב אינו מגרש ומקריב את בניו… עם זאת, על פי ההיגיון שמעל להיגיון – כל הנ"ל אפשרי ותלוי ברצון הבורא ובתפישת מאמיניו.

הומור, בפרט מול עובדות מוצקות ומציאות הנדמית "חסומה", אף הוא מושתת על שחרור ממגבלות החשיבה ההגיונית. באמצעותו, לדברי פראנקל, יכול אדם להתעלות מעל מציאות חייו ולעמוד מתריס, פנים אל פנים, מול פחדיו וספקותיו.

"מופעים" שונים של צחוק מצויים בפרשה: צחוקה הראשון, המפקפק והמוכחש של שרה, לנוכח בשורת הלידה הבלתי סבירה מבחינה ביולוגית, וצחוקה האחרון, הבוגר, המכיר בחסדי הבורא ובהגיון שמעל להגיון: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱ-לֹהִים כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק לִי." (כ"א, ו') וכך אמרה, להבנתי: ה' פעל כנגד חוקי הטבע וכל השומע יצחק: לא ילעג, יפקפק או יכחיש, אלא יכיר בכוח ההתרסה האלוקי, שנפל בחלקי.

בהבין שרה את סוד הצחוק ועוצמתו הרוחנית, פעלה להרחיק מביתה צחוק אחר – זה של בן הגר (ה"מְצַחֵק"), ואף קיבלה, חרף כאב אביו, גיבוי משמיים, למעשה.

היה זה דווקא בכי הנער ואימו, שהשיב אותם לחיים.

(וירא תשפ"א)