שליחות

אברהם שולח את העבד למצוא כלה לבנו יצחק ולהביאה אליו. לאחר קבלת מספר הבהרות ביחס לשליחות, העבד יוצא לדרך ובשלב הבא אנו פוגשים אותו בתפילתו לסיוע משמים. התפילה כוללת תיאור מאוד מפורט של הכלה שאותה סבור העבד שיש להועיד ליצחק והעבד מציין במפורש שאם תתקבל תפילתו יהיה בזה אות מן השמים שהקב"ה לא עזב את חסדו מבית אברהם.

תפילה זו של העבד, זכתה לביקורת במדרשי חז"ל. חלקם עוסקים בשאלה האם מעשה זה של הצבת תנאי, הדומה גם לניחוש ולקסם, הוא מעשה מותר ונכון.

אני מבקשת ללמד סנגוריה על העבד, ולהציע שמעשהו נובע מחרדותיו של שליח.

העולם ההלכתי עמוס בדיונים על מושג השליחות. אחד מן העקרונות הוא שהמשלח יכול לבטל את מעשה השליחות בנימוק ש"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי": לתקן שלחתיך, ולא לקלקל. השליח, מבחינתו, מחויב למעשי השליח רק במידה שהשליחות תעלה בקנה אחד עם רצונותיו ועם מטרת השליחות כפי שעלתה בדעתו. מכאן הציעו, שמחשבת פיגול שחושב הכהן בשוגג לא תפסול את הקרבן, שכן מי שנתן לו להקריב ועשאו שליח, יכול לומר שלתקן שלחו ולא לקלקל (נדרים לו). באותה מידה אדם יכול לבטל עירוב תחומין שנעשה עבורו אך בניגוד לתוכניותיו ולרצונו, וכן על זה הדרך.

אמנם חז"ל סברו שטיעון זה שמור למקרי טעות של ממש, וקבעו שכאשר השליח נשלח להפריש תרומה והוא מפריש בעין יפה בשעה שדעת בעל הבית היתה לתרום בעין בינונית, יכול השליח לומר שכך אמד את דעת בעל הבית וכיוון שאין זו טעות מוחלטת, בעל הבית אינו יכול לסגת (בכורות סא). ההנחה היא שבפני השליח עומד מנעד מסוים של אפשרויות, אך מנעד זה מוגבל.

עקרון נוסף הקשור בענייני שליחות הוא הרעיון ש"מילי לא מימסרן לשליח". השליחות תקפה, כשמבקשים מאדם לבצע מעשה מסוים וברור, אך אין הדבר כך כשמדובר בשליחות עמומה, כשהמשימה עצמה אינה ממוקדת (עפ"י חלק מן ההסברים).

כל המושגים הללו בדיני השליחות משקפים את הקושי שבמימוש שאיפותיו של אדם אחר ורצונותיו. תמיד יש חשש שבמעבר מהשולח לשליח תהיה החמצה, קטנה או גדולה. העבד שנשלח על ידי אברהם נתון במתח רב: המשימה חשובה ביותר, ברור עד כמה היא משמעותית עבור אברהם, ולכל הדורות שייוולדו בעתיד מיצחק שממנו יקרא לאברהם זרע. כשעל הכף מוטלת שליחות כה "כבדה" ומאידך, לא ממוקדת, העבד פונה בתחינה לסייעתא דשמיא בעשותו כך, הוא מוסר את שליחותו לזה שיודע לכוון לדעת בעל הבית.

(חיי שרה תשפ"א)