ד"ר נעמי (יפה) עיני (פסיכולוגית חינוכית ובוגרת בי"ס מנדל למנהיגות חינוכית)
"וַיֹּאמַר ה' אֱ-לֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי." (בראשית כ"ד, י"ב- י"ד)
עבד אברהם מבקש מא-לוהי אדוניו, שישתף עמו פעולה וייתן לו סימן מוסכם בעת בחירת הכלה הראויה עבור בנו.
בקשה לסימן, מיְשוּת עליונה, מבטאת משאלה אנושית לקבלת אישור, תמיכה או הכוונה במצבי מצוקה ומשבר או לנוכח התלבטות כבדת משקל. לא קל לשאת בגודל האחריות, הכרוכה בקבלת החלטה חשובה, ולהתמודד חלילה עם שגיאה הרת גורל. ברגעים אלה, של כמיהה לפתרון "נכון", אנו משתוקקים לעמית או מבוגר אחראי, ש"ייכנס עמנו תחת האלונקה" ויסייע.
גלישה סקרנית באתר "כיפה" חשפה בפני התייעצויות מגוונות עם רבנים, בנושא. האם מותר לבקש מה' סימנים? האם "קבלת סימן משמיים" יש בה ממש?
תשובות הרבנים נוטות להזהיר מפני חיפוש סימנים או "הטלת" הסכמים על בורא עולם ומציגות עמדה לפיה על האדם לקחת אחריות על בחירותיו ובמקביל לחיות חיים ראויים, בדרכה של תורה. מעשה אליעזר עבד אברהם, הנזכר בפרשה, מיוחס לדבריהם ובהתבסס על מפרשים, לצדקותו היתרה, המחריגה אותו מן האיסור לעשות מעשה "ניחוש" מעין זה, וגם לעובדה שהוא פעל טרם ניתנה התורה (האוסרת על כך) …
הפסיכולוגיה המודרנית, מסיבותיה שלה, מכוונת גם היא את הזרקור אל האדם המתלבט וקוראת לו – לנו, להפנות קשב לצו פנימי וערכי (המצפוּן, הסוּפר אגו), שהפנמנו מילדות, באמצעות התרבות והמוּסר. צו זה, לשיטתה, בידו להנחותינו אל הצעד ה"ראוי", ולחילופין, לייסרנו ברגשות אשמה ובושה, במידה ונתעלם מקיומו או נרמוס אותוֹ ברגל גסה.
אליעזר חיפש סימן ל"שידוך" המתאים, ואולם מדהים להיווכח כי גם כאשר קיבלו, ממש כפי שייחל, התקשה להכריע: "וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה, לָהּ; מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה' דַּרְכּוֹ, אִם-לֹא?" (שם, פס' כ"א).
רק לקיחת אחריות ומימוש מעשי ומחויב של שליחותו (ע"י בירור מוצא הנערה ומידת הכנסת האורחים הנהוגה בבית הוריה), אפשרו לו לחוש שה' עמו. משעשה כן, הכיר בסימן שקיבל, בֵּרַךְ, ונתיישבה דעתו.
(חיי שרה תשפ"א)
