הזקן שדומה לקוף

 

חז"ל ירדו לעומק נפשו של אדם בשר ודם, הכירו במגבלותיו, ותיארו אותם בכנות ובישירות. ללא כחל ושרק

אריכות הימים של אנשי ספר בראשית מעמעמת ומקהה לעתים את הכאב והצער שמלווים את ימי הזקנה. לא אחת, זוכים הזקנה והזקנים לתיאורי שבח ותהילה, הרוויים באידיאליזציה שלהם. כך, למשל, אצל אברהם, שרק בהיותו בשנות התשעים לחייו, מעיד עליו הכתוב כי היה ל"זקן": "ואברהם זקן בא בימים, וה' ברך את אברהם בכל". אין צריך לומר, שגם במקראות אחרים מועלית הזקנה על נס. כך, במצוות "מפני שיבה תקום והדרת פני זקן". כך במדרש הנוטריקון של חז"ל שדרשו "זקן – זה קנה חוכמה", או במדרשו של רבי עקיבא שאמר כי "ישראל אינם יכולים לעמוד בלא זקנים", ו"גדול כוח הזקנים, שחביבים הם לפני הקב"ה".

בעולמה של תורה בכלל, בולט מוטיב ה"גילנות". לעתים, הגיל מבטא תופעה או שינוי פיזיולוגי. כך, הכינוי "תינוק" שמרמז על היותו יונק משדי אמו. כך, אצל שרה אמנו: "ואברהם ושרה זקנים באים בימים, חדל להיות לשרה אורח כנשים"; כך אצל יצחק: "ויהי כי זקן יצחק, ותכהינה עיניו מראות". וכך בתיאור המצמרר ומכמיר הלב שבספר קהלת (פרק יב): "בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ, וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת". תיאור אדם הקמֵל והולך. שיניו אינן טוחנות עוד, ועיניו מסתמאות, ידיו מעוותות, רגליו משתרכות בקושי רב, ולילותיו טרופי שינה, עד שכל קול ציפור מפריע את מנוחתם.

מתוך תובנה פסיכולוגית עמוקה, פיתחו חז"ל גילנות זו והעתיקו אותה גם לתחום הנפש והרגש. כפי שהדגיש ד"ר שאול סולברג במבוא לחיבורו היפה על ספר בראשית, "בין מדרש לפסיכולוגיה", הפסיכולוגיה ההתפתחותית לא הייתה זרה לחז"ל.

אחד מביטויי השיא שלה נמצא במדרש המתאר את שנותיו של אדם כ"שבעה עולמות": "עולם ראשון – דומה למלך שהכל שואלין בשלומו, ומתאווין הכל לראותו, ומחבקין ומנשקין אותו מפני שהוא בן שנה; עולם שני – דומה לחזיר שהוא שוגש [=מתבוסס] באשפתות, כך הולך שוגש בצואה כשהוא בן שנתיים; עולם שלישי – דומה לגדי שהוא מרקד לכאן ולכאן במרעה טוב לפני אמו, כך התינוק (שבלשון חכמים אינו זהה בהכרח למשמעות המונח בימינו, ומוסב לילד גדול יחסית, ע"ע תינוקות של בית רבן) מתענג לפני אביו ואמו, ומרקד לכאן ולכאן, ומשחק, והכל שמחים בו; עולם רביעי – כשהוא בן חמש, דומה לסוס שהוא מתהלך בסטריות [=בדרכים] ואימתי? כשהגיע על פרקו, כשהוא בן שמונה עשרה. כשם שהסוס רץ ומשתבח, כך הנער משתבח בבחרותו; עולם חמישי – דומה לחמור שמניחין עליו אוכף, כך בני אדם מניחין לו אוכפו עליו, נותנין לו אשה ומוליד בנים ובנות, חוזר והולך לכאן ולכאן, ומביא מזון, ומפרנס לבניו ומכלכל, ונותנין עליו משא והוא מעוּמָס מן בנים ובנות. ואימתי? כשהוא בן ארבעים שנה; עולם שישי – דומה לכלב כשהוא חצוף לכאן ולכאן, ונוטל מזה ונותן לזה ואינו מתבייש; עולם שביעי – דומה לקוף שנשתנה דמותו מכל הבריות. שואל על כל דבר ודבר, ואוכל ושותה כמו נער, ומשחק כמו תינוק… ואפילו אנשי ביתו מלעיגין עליו, ומקללין אותו, ושונאין אותו, וכשהוא דובר, אומרים לו: הניחו לו! כי הוא נער וזקן והוא דומה לקוף בכל ענייניו ובכל דבריו, ואפילו התינוקות מלעיגין עליו ומשחקין בו, ואפילו צפור דרור ינערנו משנתו".

תיאור הזקן במדרש זה כקוף (רחמ"ל) הוא תיאור קשה, בוטה, אכזר. אכן, דימוי הזקן לילד שעושה מעשי שטות מבטא מציאות רווחת למדי, שלא אחת מגיעה כדי טרגדיה הפוקדת את האדם בסוף ימיו. מכאן גם אזהרת חכמים כלפי אדם שמגלה סימני שיטיון: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו".

כאב גדול אצור במקורות אלה. לא אחת, הוא צורב את הלב וצורם את האוזן, אך הוא-הוא מקור עוצמתם. חז"ל לא טשטשו את המציאות או 'העלימו' אותה. הם עמדו נכחה, ירדו לעומק נפשו של אדם בשר ודם, הכירו במגבלותיו, ותיארו אותם בכנות ובישירות. ללא כחל ושרק.

ללמדנו, שלא עצימת עיניים עיקר, אלא דווקא ההבטה הנכוחה אל פני המציאות, ובעיקר החיוב להתמודד עמה בדרך אנושית, אמיצה, שתשמור על כבוד האדם גם ב"ימי הרעה", ובשנים אשר יאמר בהם האדם כי "אין לו חפץ בהם".

(חיי שרה תשפ"ב)