ברכת יצחק

בפרשה זו רבקה נושאת ברחמה תאומים שעוד לפני שנולדו נלחמים ביניהם, "וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גֹיִים בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כ'ה כ'ב). הקב"ה מגלה לה שיצאו ממנה שני עמים בעלי אמונה הפוכה, האחד ינסה להכפיף את הנשמה לגוף והשני ינסה להכפיף את הגוף לנשמה, וביניהם ישרור ריב נצחי על בסיס תפיסת האמונה הזו, והעם שמוצאו בצאצאי הבכור יעבוד את העם שמוצאו בצאצאי הצעיר. ע"פ הרמב"ן (שם כ'ז ד') רבקה ע"פ הזהר לא גילתה ליצחק את הנבואה הזו. לדעתי הבינה שאם יצחק לא גילה זאת ברוח קדשו, גם היא לא אמורה לספר לו. רבקה יולדת תאומים כפי שאמר לה ה', הראשון יוצא עשו הבכור, אבי ממלכת אדום. אחריו יוצא יעקב, אבי ממלכת ישראל. ע"פ הזהר עשו היה "איש החומר" שלא האמין ברוח ה', ככתוב: "וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" (שם כ'ה כ'ז), ואילו יעקב היה "איש הרוח" ככתוב: "וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (שם). בגיל חמש עשרה מכר עשו ליעקב את הבכורה ככתוב: "וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב" (שם ל'ג), ומאז הפך יעקב לבכור. יצחק שלא יודע מתי יגיע לסוף ימיו ככתוב: "וַיֹּאמֶר הִנֵּה-נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (שם כ'ז ב') החליט להעביר לבניו את ברכת ה', ברכה שתהיה גם צוואה לדורות.

סביר להניח שכשיש לאדם שני בנים; האחד צדיק והשני רשע, היה מברך את בנו הצדיק היושב ולומד תורה שיעלה מעלה מעלה במעלות התורה, ואילו את בנו השני שהיה צייד כמש"כ רש"י "צד דעתן של בריות בפיו" (שם י' ט'), היה מברכו שיהיה לו כל טוב כך שלא יזדקק לרמות ולגזול, ומאידך שידאג לפרנס את אחיו היושב ולומד. לכן אפשר להסביר שתחילה מבקש יצחק לברך את בנו הגדול עשו, וכדי שיהיה ראוי לברכה (רמב"ן כ"ז א') הוא מזכה אותו במצווה ושולח אותו לצאת לצוד לו צייד ולהכין עבורו ארוחה. "הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה" (שם כ'ז ז'). רבקה אשר "שֹׁמַעַת בְּדַבֵּר יִצְחָק, אֶל עֵשָׂו בְּנוֹ" (שם כ'ז ה') מבינה מיד מה תהא ברכתו של יצחק לעשו, אך היא, להבדיל מיצחק, יודעת שעשו לא יעבוד בדיבורו ולא יתמוך ביעקב. יתר על כן, רבקה חששה שבקנית הבכורה יעקב נחשב עכשיו הבן הגדול, וזכרה את אשר אמר לה ה' "ורב יעבוד צעיר", ואם כך, יעקב יאולץ גם להתפרנס בעצמו וגם לעבוד את עשו ולא יוכל יותר ללמוד תורה, מיד ציוותה את יעקב לקבל את הברכה.

לפי הסבר זה ברכתו המקורית של יצחק לעשו הייתה בדיוק כפי המצופה "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲוּוּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ" (שם כ'ח כ'ט). כאמור, לכתחילה יצחק רצה לברך את עשו בעושר וכבוד כדי שיחזור למוטב, "מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ" זו ברכה לאושר, "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ לְאֻמִּים" זו ברכה לכבוד ושררה לעתיד. בהמשכה של אותה ברכה יצחק רצה לצוות את עשו "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ", כלומר זו ברכה ליעקב ולדורותיו (יש מקום לחדש כאן שלשון הרבים "אַחֶיךָ" מרמז גם על הדורות הבאים) שהייתה כלולה בתוך ברכת עשו. לפי דעתי, כוונתו של יצחק הייתה לברך את עשו בברכה של עשירות וכבוד, אך לחייב אותו לחלוק ולתת גם ליעקב שיושב ולומד. כך יעקב ובניו לאורך כל הדורות יוכלו להמשיך וללמוד ללא טורח הפרנסה. בתמורה לכך, "וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ", בני ישראל תמיד יצטרכו להשתחוות ולהודות לבני עשו על נדיבותם. לכן לאחר שברכה זו ניתנה משמים ליעקב, לבניו אין סיבה להשתחוות לבני עשו, כמש"כ "וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה" (אסתר ג' ב'). ונאמר: אַל תִּבְטְחוּ בִנְדִיבִים בְּבֶן־אָדָם שֶׁאֵין לוֹ תְשׁוּעָה: (תהלים קמ'ו ג') יצחק מוסיף בסוף הברכה "אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ". ובכך ננעלה ונחתמה הברכה. אף אחד לא יוכל לקלל או לקלקל את הברכה שקבלת. אם נתבונן לכאורה ברכה זו מתאימה בדיוק להגיון שהתבקש.

כאשר התברר ליצחק כי יעקב הוא שהתברך "וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד" (שם כ'ז ל'ג). נשאלות כאן שתי שאלות, האחת – מדוע הוא כ"כ נחרד? והשניה, מדוע במקום לכעוס על יעקב ולבטל את ברכתו, הוא מוסיף ואומר: "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה" (שם)?

אלא לפי ההסבר לעיל, יצחק נחרד כשהבין שהוא ברך את יעקב לעשירות וכבוד, ומעתה יעקב וזרעו הם שיהיו חייבים לעבוד ולפרנס את עצמם ואת עשו וזרעו, דבר שימנע מהם להמשיך ללמוד תורה כראוי. סיבה נוספת לחרדתו היתה העובדה שבאותו הרגע חזרה לו רוח הקודש ומיד הבין שעשו שיקר לו "וַיֹּאמֶר לוֹ יִצְחָק אָבִיו מִי אָתָּה וַיֹּאמֶר אֲנִי בִּנְךָ בְכֹרְךָ עֵשָׂו" (שם ל'ב) והרי עשו היה האח הגדול, אבל כבר לא הבכור, כי כבר מכר את בכורתו ליעקב. כאן הבין יצחק שכל אהבתו לעשו עד היום הייתה בגלל שעשו שיקר לו "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו" (שם כ'ה כ'ח) "מהו כי ציד בפיו? היה צד את יצחק הצדיק בפיו" (מדרש תנחומא סימן ח') ואם כך בוודאי לא יקיים את הציווי לפרנס את יעקב. מסתבר שבאותו רגע, התגלתה לו ברוח קדשו שרבקה היא שצוותה את יעקב, וזאת בגלל שראתה את השקרים של עשו ופעלה לפי הפסוק "וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל" (תהילים י'ח כ'ז) שבכדי להגיע לאמת יש לשקר את השקרן, ומכיון שגם רבקה וגם יעקב המוחזקים כדוברי אמת השתמשו בשקר, סימן מכך שעשו הוא השקרן. ובנוסף, יצחק ידע שלא ניתן יותר לשנות את הברכה כי נאמר בה אֹרְרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרְכֶיךָ בָּרוּךְ" (בראשית כ'ח כ'ט), מיד קם ואמר "גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".

עשו, כשראה שיצחק חשף אותו כשקרן, מודה שהוא לא הבכור, אך כהרגלו הוא ממשיך לשקר: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי" (שם ל'ו), "לקח", למרות שהיו שם שבועה, תשלום ומכירה שנאמר: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. לד וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ" (שם כ'ה ל'ג-ל'ד)

יצחק שנחרד לגורלם של יעקב וזרעו, וחשש שאולי בגלל ספקות באמונה יעזבו את לימוד התורה ותתחלש אמונתם בקב"ה, החליט לפתור בעיה זו לטובת עם ישראל, ולכן יצר תנאי קשה וחמור שישמור עליהם לאורך כל הדורות. את התנאי הזה הוא שילב בתוך ברכתו של עשו, וכך נאמר: "הִנֵּה מִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ יִהְיֶה מוֹשָׁבֶךָ וּמִטַּל הַשָּׁמַיִם מֵעָל" (שם כ'ז ל'ט) עד כאן ברכת עשו לעשירות, ומכאן מתחיל הציווי: "וְעַל-חַרְבְּךָ תִחְיֶה" יצחק הופך את תפקידו של עשו מצייד לאיש צבא, לא עוד צייד עם חץ וקשת, מהיום הוא איש צבא נושא חרב. "וְאֶת אָחִיךָ תַּעֲבֹד" (מכאן אפשר להבין שנתגלתה ליצחק נבואת רבקה "וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר"), ואיזו עבודה מתאימה לאיש צבא? שמירה! ועל מי הוא ישמור? על אחיך יעקב. וממי ישמרהו? מעצמו! ככתוב "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ", זה התנאי שישמור על יעקב וזרעו.

בכדי להבין תנאי זה כראוי יש לדייק מהי המילה "תריד"? לדברי המפרשים היא מלשון להתגבר ולהתחזק. היכן? במלחמה הבלתי פוסקת בין זרעו של עשו המאמין בגשמיות, ובין זרעו של יעקב המאמין ברוחניות. ומתי הוא יכול להתגבר על זרעו של יעקב? כשזרעו של יעקב נחלשים באמונתם! כאשר הגוף ישעבד את הנשמה. כפי שמתרגם אונקלוס "ויהי כד יעיברון בנוהי על פיתגמי אוריתא" פירוש, והיה כאשר יעברו בניו של יעקב על דברי תורה. זה יהיה תנאי קשה שישמור על זרעו של יעקב לאורך כל הדורות כיהודים שומרי תורה ומצוות. וכך אפשר להסביר את ברכת יצחק לעשו: אם חלילה בני ישראל ייחלשו ויהפכו את הגשמיות לעיקר ואין בינם לבין בני עשו שום הבדל, במצב זה, יהיה מותר לבני עשו להשתמש בחרבם ולפגוע בעם ישראל בהם, כמש"כ במדרש "אם ראית יעקב אחיך פורק מעליו עולה של תורה, גזור עליו שמדים ואת שולט בו" (ילקוט שמעוני בראשית כ'ז מ'), וצרות אלו ייגרמו לזרעו של יעקב לחזור בתשובה ולהתחזק באמונה, ובכך להחליש בחזרה את כוחו של עשו, עד שלא יתקיים יותר "כי תריד".

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (שם מ'א) עשו מאמין כי אם הוא יהרוג את יעקב ממילא תתבטל ברכתו, אך מחליט להמתין עד שיצחק ימות כדי שלא יוכל לקללו או לברך מישהו אחר. רבקה רואה זאת ברוח קדשה ומזהירה את יעקב: "וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה" (שם מ'ג). מדוע יעקב לא שמע לעצת רבקה לברוח מעשו? לפי מה שכתבתי הדבר ברור, יעקב למד תורה ולא פחד מעשו אחיו כי לא מתקיים בו "כי תריד", והוא ידע שלא יועיל לו לברוח עד שעשו ישכח, כיוון ש-"כי תריד" תלוי ועומד לכל הדורות.

אם כך נשאלת השאלה למה רבקה רצתה שיברח ללבן? אלא לפי הסבר זה רבקה חששה שיעקב לא יוכל לקיים את הברכה שקיבל לדאוג לפרנסת עשו כפי שיצחק צווה "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ", שהרי הוא רק יושב ולומד. רבקה גם רצתה שיצחק ימשיך לברך את יעקב בכל הברכות שלא היו כלולות בברכתו הראשונה, לכן דאגה לכך שיצחק יצווה את יעקב וישלח אותו בשליחות לשאת אישה: "קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ" (שם ב'). היות ויצחק ידע שיעקב יחזור רק כעבור עשרים שנה אך לא ידע מתי הוא עצמו ימות כמש"כ "וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (שם כ'ז ב'), חשש שלא יספיק לברך את יעקב בחזרתו בשאר הברכות, לכן ברך אותו לפני יציאתו בברכת הבנים: "וְקֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים" (שם כ'ח ג'), ובברכת הארץ: "וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹקִים לְאַבְרָהָם" (שם ד'). בכך יעקב פתר את בעיית "לא תריד" ובעיית "היה גביר לאחיך" כי כל עוד שהוא עוסק בשליחות אביו לשאת אישה הוא מקיים מצווה, וכמו שאמר רבי יוסי הגלילי "העוסק במצוה פטור מן המצוה" (סוכה כ'ו.) הוא פטור מהמצווה לפרנס את עשו. ובנוסף, כמש"כ "אמר רבי אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין" (פסחים ח:).

המשך המאמר בפרשות ויצא וישלח ובפרשת בשלח.

בשיתוף החברה לחקר המקרא