הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)חבר הכנסת משה גפני מאד לא אהב את קידום חוק הרבנים המרוכך, שעתיד למסור בידי מפלגת ש"ס את הסמכות לממן תקנים של נותני שירותי דת במועצות המקומית. זה לא שגפני הפך להיות שומר הסף של כספי המדינה. הוא פשוט היה מתוסכל מכך שש"ס לא עזרה לחרדים האשכנזים בקידום חוק המעונות או חוק הגיוס, שיאפשרו לאלפים רבני מבני הציבור החרדי להמשיך להשתמט מחובת הגיוס. לכן הוא הביע התנגדות לחוק שש"ס ביקשה להעביר.
בתגובה, השר לשירותי דת, מיכאל מלכיאלי, אמר על גפני – כך על פי הדיווח התקשורתי – שהוא "בחר להצטרף למקהלת שונאי הדת הנלחמים בכל הקשור ליהדות". וזה מעניין. כי לפני קצת יותר משלוש שנים, גפני אמר דברים די דומים על מי שהיה אז השר לשירותי דת, מתן כהנא. בדיון בכנסת על חוק הכשרות שכהנא קידם, קרא לעברו גפני שהוא 'אנטיוכוס' וכינה אותו 'מחריב היהדות'. ללמדך, שמאחורי כל מקניט ושונא יעמוד תמיד מקניט ושונא אחר, שיאמר דברים די דומים עליו.
זו רטוריקה אופיינית ל(חלק מה)ציבור החרדי. הדיבור קיצוני ולא פעם אלים ולוחמני. ויכוח על הצעת חוק מציב אותך בעמדת שונא, ולא שונא סתם אלא שונא של היהדות. התנגדות אידיאולוגית מכתירה אותך בכינויים הלקוחים מתקופות אפלות בהיסטוריה היהודית, כאילו היית צורר אכזר. דרישה לשינוי בסדר החיים הרגיל מוצגת כשואה. וכמובן, כל מחשבה ביקורתית על הקיים היא רפורמה או התבוללות.
לתחושתי, זהו אחד ההבדלים התרבותיים המובהקים בין החרדיות לציונות הדתית. בציונות הדתית אין את הרטוריקה הזו (מלבד אצל (חלק מה)קבוצות חרד"ליות קיצוניות). יש באופי הציוני-דתי משהו מתון, שמונע ממנה לדבר בצורה הזו. גם כשיש ויכוחים עזים, אף אחד לא הופך לאנטיוכוס או מואשם כשונא היהדות. גם כשיש קשיים, לא יוצאים בקריאות 'געוואלד' על סופה של היהדות.
הסיבה לכך לדעתי פשוטה: כשעולמך לא מצומצם לד' אמות של דתיות, ואתה נוטל חלק גם בעולם הרחב, הפרופורציות שלך משתנות. בדיוק כמו שמבוגר שונה מן הילד באמוציות שלו וברטוריקה שלו ביחס לאתגרים שונים שניצבים בפניו, מפני שעולמו עשיר יותר ורחב יותר, כך אדם שעולמו הרוחני מורכב ורחב יותר מאשר העניינים המצומצמים של השטייטעל, יתייחס באופן יותר מתון ומאוזן ביחס לאתגרים העומדים בפני עולמו הדתי. הוא יוכל להתבונן עליהם בפרופורציה הנכונה, ולהעריך אותם לפי מידותיהם האמיתיות.
זהו יתרונה המובנה של הציונות הדתית על פני הציבור החרדי, אבל במשחק הפוליטי של היום זהו גם עקב האכילס שלה. מדוע?
דיברנו ברשימה הקודמת על המלכוד שבו הציונות הדתית מצויה היום. ענייני הגיוס גורמים לה לרצות להתנתק מהציבור החרדי. להטיל עליו סנקציות. לשלול ממנו תקציבים באם לא ישא בעול יחד איתה ועם החברה הישראלית כולה בנטל הגיוס. אבל מצד שני, הציונות הדתית לא באמת מסוגלת לעשות זאת. היא לא מסוגלת להתנתק מהציבור החרדי ולהוציא אותו מחוץ לישראליות. מדוע? ברשימה הקודמת דיברנו על החינוך שספגו רבים מבני הציונות הדתית ממחנכיהם החרדים בישיבות התיכוניות. כעת אני רוצה לדבר על הרטוריקה.
הציונות הדתית פוחדת לאבד את הלגיטימציה הדתית שלה בעיני החרדים. אין זה סוד, שכבר כיום עולם התורה החרדי לא כל כך "סופר" את עולם התורה הציוני-דתי. פוסקי ההלכה הציונים-דתיים לא נחשבים בעיניהם, וכך גם ראשי ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות. את חידושי התורה של גדולי הציונות הדתית כלל לא טורחים לציין בספרי הלימוד, ובכלל – הדיון על גיוס בחורי ישיבות מרחף באוויר כאילו אין אלפי תלמידי ישיבות ציונים דתיים שמשלבים תורה וצבא. לימוד התורה בציונות הדתית לא באמת נחשב.
ובכל זאת, הציונות הדתית מתאמצת שוב ושוב לקבל הכרה מצד הציבור החרדי. היא פוחדת לאבד את הלגיטימציה שלה בעיני החרדים, שאלה יראו בה כופרת וככזו שחצתה את הגדר. והדבר עשוי לקרות בקלות; שכן, כפי שאמרנו, כל מחלוקת על הדרך נתפסת שם בצורה קיצונית, ברוטלית. אין שבעים פנים לתורה. החשיבה בינארית – יש מי שבפנים ויש מי שבחוץ. והציונות הדתית נמצא על הגדר, כל רגע עשויה לחצות אותה.
כך קיבלנו פרדוקס: בעוד הציונות הדתית (חלקה, לפחות) קוראת להתנתק מן החרדים, בלב לבה היא פוחדת שהם יתנתקו ממנה. לכן הנטייה שלה היא להדגיש שוב ושוב שהיא לא באמת דוחה את החרדים. שהיא רוצה עדיין את השותפות איתם. שהם חלק מעולמה. זוהי מערכת יחסים תלותית וחד-צדדית, שמכניסה את הציונות הדתית למקום כל כך מסובך, שלא בטוח שיש ממנו יציאה.
