מעבר להתנהגות האנושית

הפטרת השבוע מתארת את חורבנה של אדום. לדברי הנביא עובדיה, יהיה זה חורבן סופי ודרמטי כל כך, עד שיחרוג מ"פרופיל" החורבן המוכר לנו כבני אנוש.
" אִם-גַּנָּבִים בָּאוּ-לְךָ, אִם-שׁוֹדְדֵי לַיְלָה אֵיךְ נִדְמֵיתָה, הֲלוֹא יִגְנְבוּ דַּיָּם; אִם-בֹּצְרִים בָּאוּ לָךְ, הֲלוֹא יַשְׁאִירוּ עֹלֵלוֹת" (פס' ה'). אומר הכתוב: גנב אינו מרוקן את הבית אלא לוקח לעצמו מה שמספיק לו. גם הבוצר כרם מותיר אחריו ענבים בהם אינו חפץ. לא כך תהיה מפלת אדום. זו, תהיה "על-אנושית", שלמה ומוחלטת, ללא שריד ופליט: "וְנִכְרַתָּ, לְעוֹלָם" (פס' י').
מה פִשעה של אדום שגמולה עונש כזה?
"בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ; וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו, וְעַל-יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל גַּם אַתָּה, כְּאַחַד מֵהֶם…" (פס' י"א).
אדום נענשת בעונש מוחלט ו"על-אנושי", על כך שחטאה חטא החורג מן הטבע האנושי. כשנוּצח עם ישראל היא הִכתה מיוזמתה בפליטיו, במטרה לחסלו סופית: "… וְאַל-תַּעֲמֹד, עַל-הַפֶּרֶק, לְהַכְרִית, אֶת-פְּלִיטָיו; וְאַל-תַּסְגֵּר שְׂרִידָיו, בְּיוֹם צָרָה" (פס' י"ד).
באשר לעמידה מנגד, כלומר אי הושטת עזרה לאדם המצוי במצוקה, מדובר בתופעה אנושית קשה ומוכרת המכוּנה בשפת הפסיכולוגיה החברתית: "אפקט הצופה מן הצד". ביטוי מזעזע של התופעה (שהסתיים במוות) תועד בעיתונות האמריקאית, בשנת 1964, כאשר קיטי ג'נוביס, אשה בת 28 ממוצא איטלקי, הותקפה בלילה בניו יורק, ולפחות 39 איש, שהיו עדים לנעשה, לא הזעיקו משטרה במשך 35 דקות.
מן המחקר עולה כי הסיכוי להושיט עזרה לאדם השרוי במצוקה פוחת, ככל שמספר הנוכחים באירוע גדול. ההסבר לכך נעוץ במנגנונים פסיכולוגיים שונים כמו: פיזור אחריות (בטוח שיהיה מישהו שיעזור), השוואה חברתית (מה אחרים עושים?), חשש תדמיתי ( שמא מדובר כאן בתרמית? האם אראה מטופש? אולי אכשל בהגשת הסיוע?) ועוד.
לו הייתה אדום מסתפקת בעמידה בצד נוכח סבלו של עם ישראל, הייתה התנהגותה קשה ולא מוסרית, אך עדיין ממוקמת בתוך טווח ההתנהגות ה"אנושית". השמדת שרידי הניצולים, לעומת זאת, מעידה על אכזריות לשמה, ויש בה גם קריאת תיגר על הבורא שלא שלמה מלאכתו.
גם לרוע, להרס ולגזל יש גבולות, מלמד אותנו הנביא. ללא חמלה, או לפחות ריסון של כוח ההשמדה האנושי, יאבד עולמנו את זכותו להתקיים. (וישלח תשע"ח)