בחירה בשניים

פרשתנו פותחת צוהר לביתם המיוחד ולזוגיות המורכבת של יצחק אבינו ורבקה אמנו, באמצעות כמה אירועים מכוננים. דרך תיאורם בכתוב אמורה להוות עבורנו מקור ללימוד והשראה בבחינת 'מעשה אבות סימן לבנים' על התא המשפחתי.
הכתוב מתאר את ההתמודדות הזוגית המשותפת של יצחק ורבקה עם העקרות. את התפילה המשותפת לאחר עקרות בת כעשרים שנה: "ויעתר יצחק לד' לנוכח אשתו כי עקרה היא". ובמסכת יבמות סד.: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת (יבמות סד)". תיאור זה מתווסף למה שנכתב בפרשה הקודמת על אהבתם: "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה".
אולם בהמשך הכתוב מתאר בהדגשה את השוני ביניהם ביחס לבנים וחינוכם: "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אהבת את יעקב" (שם כה כח). "רגשות ההורים היו חלוקים ביחס לבניהם, – אף זו עובדה שלא יכלה להשפיע לטובה. אחדות דעות ביחס לחינוך, ואהבה שווה לכל הבנים, – גם אל הלקויים במידותיהם, הזקוקים לאהבה מסורה עוד יותר מהחולים בגופם, – הם הם תנאי היסוד ואבני הפינה לכל חינוך" (רש"ר הירש שם). בעולם החינוכי, הבחירה המשותפת על דרכי הפעולה של ההורים מול ילדיהם הינה קריטית. שונות זו שבין יצחק לרבקה תביא לחילוקי דעות ולמנוע בחירה משותפת גם ביחס לברכות: "והוצרך להקדים כאן אהבת יצחק לעשו ורבקה אוהבת את יעקב, להודיע מה שכתב לפנינו יצחק רצה לברך את עשו ורבקה הערימה לברך את יעקב" (רשב"ם שם).
מנגד, לאחר מכן מתאר הכתוב את שיתוף הפעולה ובחירת דרך הפעולה המשותפת בגרר – בו נאלצו לתאם ביניהם ולספר שהם אחים, מחשש שיבולע להם. עפ"י המפרשים זה היה בתאום מלא ביניהם. באופן מיוחד מזכירה התורה בהקשר לכך, שנית, ובאופן חריג, את היחס המיוחד ביניהם: "וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון, וירא והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו".
כאמור, הביטוי החריף ביותר לחילוקי הדעות ביניהם היה ביחס לברכות, מי יקבל את הברכות וימשיך את המורשת של בית אברהם. זו הייתה סוגיה בעלת השלכות מרחיקות לכת לעתיד, והמחלוקת לגביה מתוארת בכתוב, בכך שהיא מביאה לאופן שבו מובילה רבקה את השגת הברכות ליעקב, שלא בדרך משותפת ולא על דעתו של יצחק.
נהוג לומר ש"'אחריות' לא ניתנת לחלוקה!". ולכן צריך להחליט מי הוא המחליט. ('מי המפקד'). המורכבות של תא משפחתי וזוגיות, יוצרת את הצורך לבחירה משותפת. אין לצפות שיהיה אחד בטל לשני. על כן יש בו עוצמה פוטנציאלית של 'בחירה משותפת': "טובים השנים מן האחד אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפולו האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" (קהלת ד ט). ""טובים השנים" – לכל דבר מן האחד לפיכך יקנה לו אדם חבר וישא אשה, אשר יש להם יותר ריוח בעמלם. הרבה מלאכה נעשית בשנים שאין היחיד מתחיל בה לבדו" (רש"י שם).
זוהי עוצמתה של ה'חברותא', שיוצרת מיזוג בין הדעות ומעצימה את הבחירה המשותפת. עד כדי אומרם: "או חברותא או מיתותא" והיא הייתה סוד עוצמתם של רבי יוחנן וריש לקיש כחברותא. לכל אחד יש יתרון יחסי והשיתוף ביניהם מעצים את יתרונו לבחירה המשותפת. מנגד יש מצבים שבהם אחד מהשותפים מנסה להשליט את דעתו בניגוד לשני, ואז הדבר יוצר מתח.
לעיתים יוצר השיתוף בעיה של נפילה בין הכסאות והטלת האחריות האחד על השני כ"קדירא דבי שותפי לא חמימא ולא קרירי (סיר של שותפים אינו חם וגם לא קר)" (בבא בתרא כד ב). כך ראינו בהחלטה המשותפת של אדם וחווה לאכול מעץ הדעת. ושם ניסה אדם להסיר את האחריות מעצמו ולהטילה על חווה.
מכאן שכדי לייצר בחירה משותפת, בעלת עוצמה וערך מוסף, מתחייבת אמפתיה בין השניים, הדברות ועירוב הדעת. (תולדות תשע"ח)