הדילמה של כל מחנך/ מנהיג – הסברה או כפייה?

העדפת ההסברה והשכנוע על הכפייה והפעלת הסמכות היא דילמה המלווה כל מחנך

אחת התכונות היותר חשובות לכל מחנך או מנהיג היא הסבלנות. הקב"ה דרש ממשה רבנו כי יתנהל עם עם ישראל "כאשר ישא האומן את היונק" [במדבר יא יב], וכשמשה טען שאינו יכול לבדו לעמוד במשימה הזו, נאמר לו שיצרף אליו מזקני העם "ונשאו אתך במשא העם". את הנשיאה במשא פירש רש"י: "התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים". על כך אמר הנביא הושע [יא ג]: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" ופרש"י: "שלחתי לפניהם מנהיג המרגילם בנחת – זה משה".

מאידך גיסא, כאשר איש בעל סמכות (כמו הורים, רבנים, מחנכים או מנהיגים) מנסה לעשות קיצורי-דרך בהשגת המטרה החינוכית הרצויה לו, דרכו זו לא תצלח. וכנגדם אמר שלמה [משלי כב ו]: "חנוך לנער על פי דרכו". לראות את החניך ולא את רצונות המחנך.

דוגמא לדבר אנו מוצאים כאשר הקב"ה נגלה ליעקב בבית לבן ואומר לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" [לא ג]. לכאורה היה צריך יעקב לארוז מיד את מטלטליו, לקרוא לנשיו ובני ביתו ולומר להם לקום מיד ולשוב לארץ כפי שנצטווה מפי הגבורה. אבל יעקב אינו נוהג כך אלא קורא לרחל ולאה לשדה, ושם תחילה הוא מתאר להן באריכות (שמונה פסוקים) את מצבן הבלתי נסבל בביתו של לבן, ובתיאור זה אינו מסתפק באמירה הכללית: "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים" אלא נכנס לפרטי הפרטים של תעלוליו של אביהן לבן, כדי לשכנע אותן שמצבן בבית אביהן הוא רע, ורק אחר כל זאת הוא אומר את צו הבורא: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". ואכן, דבריו אלו של יעקב שכנעו את רחל ולאה, והן משיבות ואומרות לו: "הלא נכריות נחשבנו לו", ורק לבסוף לאחר ששוכנעו הן אומרות: "כל אשר אמר אלקים אליך עשה".

השל"ה בספרו "שני לוחות הברית" [בסוף פרשת ויצא] לומד מהתנהגותו זו של יעקב יסוד חשוב בחינוך, וכך כותב שם: "אין ראוי לאדם, כשירצה דבר מה מאנשי ביתו, שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם". כוונתו, שלא ינצל האדם את הכוח והסמכות שיש לו לכפות על הכפופים לו את רצונו. "אבל ישתדל לפתות (לשכנע) אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח". את דבריו אלו מבסס השל"ה מיעקב: "ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב (בהסכמה) לבא, אע"פ שהקב"ה ציווה לו שישוב לביתו".

העדפת ההסברה והשכנוע על הכפייה והפעלת הסמכות היא דילמה המלווה כל מחנך. בעניין זה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במסכת ברכות [ז א]: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות, שנאמר [הושע ב]: 'ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה', וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר [משלי י"ז]: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'".

מהי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש? מסביר אותה הראי"ה בספרו "עין איה": גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש שניהם סוברים שהחינוך בדרכי נועם הוא עדיף מהטלת מרות בכפייה, והמחלוקת שלהם היא האם הכלל הזה תקף בכל מקרה, או שהוא רק במקרים מיוחדים. רבי יוחנן סובר שההנהגה הזו נכונה רק במסגרת רגילה, שבדרך כלל המסגרת ממושמעת ומשתפת פעולה, ורק אם לפעמים יש בה סטייה וחריגה מהדרך הטובה הדורשת רק "כמה מלקויות", אז יש להימנע מהפעלת כוח ולטפל בחריגה הזו בדרכי נועם. אבל כאשר המסגרת מפורקת, וכדי להשיבה לתיקנה יש להשתמש ב"מאה מלקויות". במצב מופרע כזה, לפי רבי יוחנן, יש להפעיל כח. ואילו ריש לקיש (שהוא עצמו היה פעם ראש של בריונים והכיר מקרוב את נפשם של הפושעים) סובר שהטיפול הנכון, אפילו במקום שצריך "מאה מלקויות", גם שם יש להשתמש בהסברה ושכנוע ולא בהפעלת הכח.

(וישלח תשפ"ג)