הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)בפרשה מסופר על דינה שנחטפה על ידי שכם בן חמור נשיא החווי ונאנסת על ידו. לאחר האונס, שכם רוצה לשאתה לאשה. בני יעקב דורשים מכל אנשי שכם למול את עצמם ולאחר שלושה ימים שמעון ולוי באים על העיר, מחריבים אותה ומשחררים את דינה. יעקב נוזף בבניו, בניו עונים לו והפרשה נגמרת בשתיקה. הרושם העולה הוא שיעקב אינו מתנגד למעשיהם מבחינה מוסרית טהורה: "ויאמר יעקב אל שמעון ולוי, עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ הכנעני והפרזי, ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (ל"ד ל'). הרמב"ן תוהה- אם בני יעקב תכננו להציע לאנשי שכם להימול כדי להרוג אותם בסופו של דבר, מדוע כעס עליהם יעקב אחר כך? ומדוע ארר את אפם של שמעון ולוי לבדם?! לפי הרמב"ן יעקב לא כעס על המרמה, אלא על הטבח, שהיה מעל ומעבר לכל קנה מידה.
כדי למנוע מצבי כעס, המשפט העברי משתמש בחוקים רבים. לדוגמא, לתחום גבולות באופן ברור, כדי שלא תהיה חדירה לגבולותיו של האדם אפילו בשוגג. מכאן בין היתר מקור האיסור על הסגת גבול "ארור משיג גבול רעהו" (דברים כ"ז י"ז), המגיע עד ל"היזק ראיה", היזק בו האדם חודר במבטו לתחומו הפרטי של אדם אחר. גם איסור הלבנת פנים, לשון הרע ורכילות, מלבד העמדה המוסרית יש בהם משום השכנת שלום ובניית חברה שלווה. חז"ל גינו אנשים כעסנים ואמרו "כל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו" (נדרים כ"ב ע"א). הרמב"ם טוען שעיקר חטאו של משה רבינו, חטא מי מריבה, שבעטיו לא נחל את ארץ ישראל עם דור באי הארץ, היה הכעס שכעס על עם ישראל במי מריבה שבעטיו היכה את הסלע.
כיום מקובל לחשוב שלהדחקת כעס יש השפעות שליליות על הנפש. האנרגיות השליליות מופנות פנימה. לכן עדיפה החצנת הכעס תוך ביטוי מבוקר ומתון. הדחקה ממושכת של הכעס מגבירה את פוטנציאל האלימות כלפי הסובבים, או כלפי עצמו.
השאלה היא, האם אסור לאדם לכעוס מעוולה שנעשתה כנגדו? מדברי הרמב"ם משמע שאסור בכלל לכעוס "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינוניות אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר…וכן הכעס מידה רעה היא עד מאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו…" (הל' דעות פ"ב ה"ג). לעומת זאת בפרק הראשון לא כתב הרמב"ם שלא יכעוס כלל" אלא ".. לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת" (שם, פ"א ה"ד). מכאן, שהמעורבות האישית הרגשית היא דבר חיובי, וכאשר הכעס גורם לעשייה חיובית מתקנת– יש לו ערך. לדוגמא, כאשר ראה משה את העגל והמחולות, חרה אפו ושיבר את הלוחות, מעשה שקיבל את ברכת ד', "יישר כוח ששברת". אולם כאשר הכעס גורם לאדם לאבד את שיקול דעתו, עד שהוא עלול לעשות דברים שאח"כ יצטער עליהם מאוד, הרי שנפשו נפלה שבי בכעס.
לכעס, כשהוא מתעורר על "דבר גדול שראוי לכעוס עליו", יש תפקיד: "כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת" (כלשון הרמב"ם פ"א, ה"ד). הפכו של הכעס, שיהא האדם "כמת שאינו מרגיש" – אינו מעלה לאדם, שהרי הוא ביטוי לאדישותו לסובב אותו. באדישות יש גם פגם נפשי וגם חיסרון מעשי של הימנעות מתיקון המציאות כשיש בכך צורך. לפיכך כתב הרמב"ם (שם), שגם בכך ראוי לאדם לנקוט בדרך האמצעית. רבי פינחס מקוריץ אמר: שנים רבות נאבקתי עם הכעס עד שניצחתיו ושמתיו בכיסי. לכשאצטרך לו – אוציאנו, אבל אני כועס עליו ואיני רוצה להוציאו לעולמים. (וישלח תשפ)
