הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה". באגדה מתקתקה שני נאהבים מתחתנים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה. אולם, בסיפור האהבה של יעקב ורחל, הקב"ה מקבל את עמדתו של לבן ומצדד בתמיכה בטיפוח הקשר של יעקב עם לאה. אמנם, חלק מהפרשנים נטו לטשטש את תמונת המצב, וכך לפי פירוש הרד"ק, לאה אינה שנואה ממש, אלא רק שנואה ביחס לרחל. מה שמגמד מעט את ההתערבות האלוקית בריקמה העדינה של הקשרים המשפחתיים הסבוכים הללו. אולם, הרמב"ן לעומתו, טוען שיעקב נטר ללאה על שהיתה שותפה למירמה עם לבן ולגניבת ליבו שלו. כיצד הונתה אותו כל הלילה ביחס לזהותה ונתנה לו להניח שהעומדת לפניו היא רחל אהובתו? אך, ההריון ולידת ראובן מונעים מיעקב ליזום גירושין כפי שאומר ר' חנין במדרש: "ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש?".
הקושי שלנו בסיפור המקראי הזה מקורו באכזבה עם החילופין, מכך שהסיפור של יעקב ורחל לא יהיה מושלם עוד, משיבוש המופלא והקסום. בהמשך הוא נבנה גם מהתחושה שהגזל וההונאה השתלמו. ולא עוד אלא שריבונו של עולם סמך ידו על המאורעות ואף נתן להם גיבוי בדיעבד. אנו שותפים על פי קריאה זו לשיבוש החיים לקוצר הראות של האדם, לאוזלת ידו ולחוסר יכולתו לממש את שאיפותיו באשר הוא נתון בידי ההכרעות האלוקיות שאינן מתיישרות עם תקוות הלב.
אך ניתן לקרוא את הסיפור מנקודת מבט אחרת. ניתן לדמיין בנקל כיצד יעקב חש חנוק וכלוא בקשר אליו נקלע. כפי שמתאר סטפן צווייג בספרו 'קוצר רוחו של הלב', כשגיבורו מצא עצמו מאורס לנערה בעל-כרחו: "חשתי היטב בהלמות ברקותי, בפרפור בעצבי וביובש פתאומי בגרוני, כאילו אש חנוקה למחצה עוד מהבהבת בו ומעלה עשן… רציתי להרדים משהו מעצמי כמו בכלורופורם".
אולם, כפי שקורה לגיבור זה בהמשך, כך ניתן להבין את המתרחש בבית יעקב: "פתאום לא עלה בידי להבין למה עיניתי את עצמי בשעה שהכל כה פשוט". וכשהוא חש ומבין איזו משמעות יש לאירוסיו אלו עבור הנערה הוא מתאר: "אותו ערב הייתי אלוקים. אבל לא בקרירות השקפתי ממרום שבתי על מלאכת הבריאה. מסביר פנים וסלחן ישבתי בין יצורי בריאתי… אני ורק אני הייתי ההתחלה, המרכז והמקור לאושרה". הסיפור של סטפן צווייג אמנם לא הסתיים באופוריה והגיבור לא התמיד בבחירתו. אולם, תיאוריו המבשרים על האפשרות לשינוי ביחס, ותיקון בנקודת המבט, מבארים כיצד ניתן לעבור תהליך שבו מוענקת משמעות אחרת לאהבה, המשמעות של הנתינה וההענקה שהופכת את הנותן והמעניק לבורא. האפשרות למלא משאלה של אדם אחר, הופכת את הממלא אותה למי שמעניק חיים בעלי תוכן וערך לאדם אליו הוא מטה את חסדו.
וכך הופך סיפור לאה לתמונת מראה לזה של אחותה רחל. האהבה לרחל היא טבעית ומיידית, ואילו לאה זוכה באהבה והיא מדוכאת ומושפלת. אולם, בזכות תהליך ארוך שנים וממושך הנפתח ביצירה משותפת של יעקב ורחל, הקשר ביניהם מתהדק ונבנה והופך שלם ויציב (עפ"י הרש"ר הירש, שמות הבנים מעידים על התהליכיות וההדרגתיות בהתפתחות קשר של אהבה בין יעקב ולאה). ערכי היסוד עליהם השתיתו את ביתם היו של בניין משותף וערכים משותפים. הבסיס לבניין רובו המכריע של עם ישראל נמצא באפשרות לבחור להוביל את הלב בדרך שבה שכינה ביניהם, כשאור השכינה משפיע על בני הזוג להפוך בני דמותו, ובצלמו- לבוראים ויוצרים.
(ויצא תשפ)
