הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')הכל רוצים להזדקן, אך איש אינו רוצה להיות זקן. דא עקא, הזדקנות היא עדיין הדרך היחידה לאריכות ימים, אין עוד מלבדה. מי שאחראי להמצאת פטנט הזיקנה הוא, לדברי חז"ל, אברהם אבינו, אשר ביקש מ-ה' שאותות הזיקנה יהיו ניכרים באדם, וכך יידעו הכל שיש לכבדו (בבא מציעא פז, א, י). אברהם, לדברי המדרש, הסתייג מכך שאנשים נהגו כבוד במידה שווה באבות ובבניהם, בעוד שאחרים בזמנו כנראה קיבלו זאת בשוויון נפש. מדוע הדבר הפריע דווקא לאברהם?
ייתכן שההסבר לכך נובע ממשמעות הזיקנה אצל אברהם לעומת שאר בני האדם. אנשים אחרים בזמנו לא עברו כל תהליך משמעותי בחייהם. עיסוקם, פעילויותיהם, אמונתם, מחשבותיהם, לא עברו שינויים עמוקים במרוצת השנים. קלות הדעת של שנות הנעורים הלכו איתם לכל אורך חייהם, ולכן גם לא הייתה חשיבות בעיניהם להבחנה בין צעיר וזקן.
אברהם, לעומת זאת, הוא הדמות המובהקת ביותר של מי שעבר בחייו תהליכי צמיחה והתקדמות מדהימים, החל מנקודת הפתיחה בתרבות האלילית של ארם נהריים ועד פסגת הדבקות בהר המוריה. משום כך הוא מעוניין שיראו בקמטי פניו ובשערות זקנו את אותות הימים. אברהם לא היה רק זקן, אלא "זקן בא בימים". הוא בא עם כל ימיו, לאחר שניצל אותם עד תום. כל יום שעבר בחייו היה משמעותי עבורו, ולא רק חזרה משעממת הממחזרת את קודמיו.
במקורותינו הזקנים זוכים, כידוע, למעמד מכובד, ולא בכדי המילה "זקן" זוהתה עם הנוטריקון: "זה קנה חכמה". להלכה נקבע שהמצווה: "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב), לא חלה רק כשמדובר באנשים חכמים ונכבדים בעלי קורות חיים מרשימים, אלא יש חובה לקום אף מפני "זקן אשמאי", שפירושו: בור ועם הארץ, או אף חוטא (קידושין לג, א). רבי יוחנן נהג לקום בפני גויים זקנים, והסביר זאת בכך שהרבה הרפתקאות עברו עליהם, (שם), וכיוון שכך הם ראו לא מעט ניסים בחייהם (רש"י), ואף רכשו חכמת חיים בניסיונות החיים שעברו (חתם סופר). עוד קבעו חז"ל: "היזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמרינן: לוחות ושברי לוחות מונחות בארון" (ברכות ח, ב). מסכת החיים שעבר אדם הופכת אותו לעגלה טעונה במצבור של מעשים והתנסויות, של חוויות חיים וחוכמת חיים, ובגין אלה הם נהיים ראויים להוקרה ולהערכה.
הגם שכיבוד הזקנים הוא בזכות עברם, גם ההווה צריך להיות בעל ערך כמידת האפשר. אברהם אבינו מלמד כיצד תקופת הזיקנה יכולה להיות רבת משמעות, ואף מאופיינת בהתקדמות. אברהם התחיל את מסע האמונה שלו, וקיבל את הצו: "לך לך" אל הארץ בהיותו בן 75, בעת הולדת ישמעאל הוא היה בן 86, ובהיוולד יצחק היה בן 100 שנה. גם משה ואהרון הגיעו לתקופה המשמעותית בחייהם בגיל זיקנה. משה היה בן 80 ואהרן בן 83 שנה בעומדם לפני פרעה לראשונה, עת החלו להנהיג את עם ישראל.
בספר קבלי קדום, 'הקנה', נאמר שבכיבוד זקנים יש גם משום מתן כבוד לשכינה, והשפעה חיובית של המתקת הדין. מסופר שם שאליהו הנביא אמר לרבי קנה בן אבי-גדור: "בני, שיבה זו צריך לקום מפני כבוד השיבה העליון… וכאשר נקום ונהדר הדוגמא למטה– למעלה נעשה פועל של ביטול הגזרות". עוד אמר לו: "דע לך כי אותיות תקו"ם (בפסוק: "מפני שיבה תקום") הם אותיות מתו"ק, בזמן שתקום ותהדר– ישובו הכוחות למעלה למתוק, ואם לאו– ישיב המתוק למר".
זכות גדולה היא לדורנו שיש בקרבו זקנים וזקנות בחוצות, סבים וסבתות במשפחות וקהילות רב-דוריות. תופעה זו שנראית לרובנו כה טבעית, הייתה בגדר חלום בלתי מושג עבור רבים מהמבוגרים החיים ביננו שאבדו את הוריהם, ולא זכו לראות את זקניהם בהזדקנותם. הזכות הזו יוצרת גם אתגר גדול עבור דור הביניים והדור הצעיר, שכן בזמננו תוחלת החיים מתארכת, אך תקופת החיים לא תמיד מתברכת.
כאשר הורים מגיעים כיום לשיבה טובה, או סובלים ממוגבלות פיזית כתוצאה מבריאות לקויה, הם נעזרים לעיתים בעובדים סיעודיים, שעושים עבודה חשובה וראויים להערכה רבה. יחד עם זאת, אסור לוותר על הזכות שהיא חובה, ולדאוג גם בעצמנו לדור המבוגר במשפחה ובקהילה. אין תחליף לביקור ולשיחה של קרובי המשפחה. זו משימה אישית ללא תמורה (תרתי משמע) לקיים את המצווה "תקום והדרת", להפוך למתוק את המר, ולהעניק למבוגר את מלוא הדאגה וההדר. (חיי שרה תשע"ח)
