ואלה תולדות

פרשת השבוע, כמו חג החנוכה שסמוך לה דרך כלל, יכולים ללמדנו פרק מאלף במעשה אבות ובנים.

בראשית הפרשה בא פסוק (לז, ב) – אחד מני רבים בספר בראשית (ראו לדוגמא ב, ד; ו, ט; י, א; יא, י; יא, כז; כה, יב; כה, יט; לו, א, ט) המדבר ב"ואלה תולדות", מעין צופן גנטי, בספר בראשית ובמקרא בכלל, שפותח לנו צוהר רחב לא רק כזה הצופה פני עבר, אלא גם, ויש שיאמרו בעיקר, פני עתיד.

בחיבורו היפה "יעקב – סיפורה של משפחה", עומד פרופ' יונתן גרוסמן על "פרקי תולדות" אלה, ומפנה את שימת הלב הן למחלוקת הפרשנים בדבר משמעותו של צירוף לשון שגור זה ("אלה תולדות נח", וכיוצ"ב), הן להיעדרו אצל דמויות מרכזיות במקרא בכלל ובתולדות עמנו בפרט (ואולי הבולט שבהם הוא היעדר "ואלה תולדות אברהם" בהשוואה ל"אלה תולדות תרח", אביו).

בעוד שה"אבן עזרא" והרד"ק מפרשים את "ואלה תולדות" כסיפור מאורעות, "אלה תולדות – כמו 'הקורות', כטעם 'מה ילד יום' (משלי כז, א)", מדגיש הרמב"ן שמוקד "ואלה תולדות" הוא ילדיו-צאצאיו של אדם: "'אלה תולדות נח' – טעמו פירשו בו קורותיו… ואינו נכון בעיני כי אין קורות האדם תולדותיו, והנכון שהוא כמשמעו כמו אלה תולדות בני נח (להלן י א) ואלה תולדות ישמעאל (להלן כה יב) יאמר אלה תולדות נח שם חם ויפת".

הרשב"ם הולך בדרכו של הרמב"ן, ואף מרחיב יותר, כאשר הוא מפרש שמילת "תולדות" מכוונת לא רק כלפי דור הבנים, הדור השני, אלא גם כלפי הדור השלישי, בני הבנים.

בפירושו לפתיחת פרשתנו, אחד הקטעים המפורסמים ביותר מדברי הרשב"ם על התורה, הוא כותב:

"אלה תולדות יעקב": ישכילו ויבינו אוהבי שֵכֶל, מה שלימדונו רבותינו כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו…והראשונים מתוך חסידותם נתעסקו לנטות אחרי הדרשות שהן עיקר. ומתוך כך לא הורגלו בעומק פשוטו של מקרא… וגם רבינו שלמה אבי אמי [=רש"י], מאיר עיני גולה, שפירש תורה נביאים וכתובים נתן לב לפרש פשוטו של מקרא. ואף אני שמואל ב"ר מאיר חתנו זצ"ל נתווכחתי עמו ולפניו, והודה לי שאילו היה לו פנאי היה צריך לעשות פרושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום. ועתה יראו המשכילים מה שפירשו הראשונים 'אלה תולדות יעקב' – אלה מקראות ומאורעות שאירעו ליעקב. והנה זה הבל הוא. כי כל 'אלה תולדות' האמור בתורה ובנביאים ובכתובים יש מהם שמפרשים בני האדם, ויש מהם רבים שמפרשים בני בנים".

ברובד המהותי, ההצהרה "אלה תולדות יעקב יוסף", באה ללמדנו שכל 'תולדותיהם' של צדיקים, של 'יעקב', יפות רק כאשר יש אחריהן 'יוסף', דור הממשיך את המורשת, ובונה קומה נוספת על זו שבנו אבותיו.

אפשר שלפיכך ממשיך הכתוב ומדגיש: "וישב יעקב בארץ מגורי אביו". כשם שיעקב המשיך את דרכו של אביו, כך גם יוסף. כל אחד בנה לו עולם משלו, בעל מאפיינים וייחודיות משלו, אך כולם נצטרפו יחדיו, כחוליות בשרשרת, לדרך האבות.

כך במעשה יעקב ובניו, כך במעשה בית חשמונאי.

ה"נס" – הדגל הגדול של חנוכה, אומר בעל "תורת עם", הוא "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו". שלושה דורות: יוחנן, מתתיהו ובניו. לא רק הסבא והאב, קינאו את מלחמות ה', אלא גם בני בניהם, בני חשמונאי.

לפיכך גם נאמר במצוות החנוכה מה שלא נאמר במצוות אחרות: "נר חנוכה – איש וביתו". לא די ב'איש', היחיד, הבודד, אלא "הוא וביתו", כל ילדיו אחריו ו'ביתו'-משפחתו, צריכים להיות שותפים למסע הלפיד והעברתו מדור לדור.

(וישב תשפ"א)