חכמינו לימדו אותנו בפתגם הידוע כי לא רק 'שנאה מקלקלת את השורה' אלא גם 'אהבה מקלקלת את השורה'.
פרשיות השבוע האחרונות מספרות לנו על שני אירועים שאהבה לא נכונה לילדים, גם אם היא באה מתוך כוונה טובה, גרמה לשנאה, לקנאה ולמלחמת אחים.
מילת המפתח אותה זיהו חז"ל באהבה הלו נכונה הזו היא- 'כִּי'.
בפעם הראשונה הפסוק מתאר את ההבדל בין אהבת יצחק לבנו עשו לבין אהבת רבקה לבנה יעקב: 'וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב'. העניין הזה נמשך למתח, שנאה וניכור בתוך המשפחה במשך שנים רבות, עד כדי סכנת מלחמת אחים.
חלק מהפרשנים כבר העירו הערה חינוכית באומרם, שאהבת הורה לילד אסור לה שתהיה מותנית במשהו. אבא או אימא לא אוהבים ילד 'כִּי'…כי הוא תלמיד מצטיין, יפה, ספורטאי טוב וכדו'. אבא ואימא אוהבים ילד. נקודה.
פעם נוספת שאהבה קלקלה את השורה מתוארת בפרשת השבוע הקרובה, בתיאור יחסו הלא שיוויוני של יעקב לבניו: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים". מהעניין הזה התגלגלו הדברים עד כדי מלחמת אחים, שנאה, זריקת האח לבור ומכירתו, ועוד צרות גדולות שחלקן לצערנו טבועות בנו עד היום.
והכל התחיל מאהבה שלא במקום. מכתונת פסים אחת מיותרת. מהתניה של אהבה, ומהמילה הזו 'כִּי'- 'כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ'.
הרב רפאל שמשון הירש, בפירושו לתורה אומר משפט נוקב, ומתייחס לשאלה מדוע בעצם פרסמה התורה את טעויותיהם של האבות, ולא 'טייחה' אותם? וכך לשונו- "בשום מקום לא נמנעו חכמינו מלגלות חולשות ושגיאות, קטנות כגדולות, במעשי אבותינו הגדולים, דווקא על ידי כך הגדילו תורה, והאדירו את לקחה לדורות".
חינוך זו מלאכה קשה, מורכבת, רגישה ועדינה, ומי שלא עושה- לא טועה. דווקא משום כך נתנה לנו התורה להציץ לתוך עולמם הפנימי והחינוכי של אבות ואימהות האומה, כדי שנלמד מגדלותם, משיקול דעתם, ואם צריך גם מטעויותיהם.
ערכים חינוכיים גדולים ונצחיים מועברים אלינו מדור לדור. ואחד מהם, שמקורו בפרשת השבוע שלנו, הוא שאהבת הורים לילדיהם אסור לה שתהא מותנית במשהו חיצוני. אסור לה שתהיה אהבה 'כִּי'.
אהבת הורים לילדיהם צריכה להיות לכל ילד, בכל מקום, בכל מצב, מבלי לתת לא לאהבה ולא לשנאה לקלקל את השורה.
והעיקר- בלי שום 'כִּי'.