להסתכן או לא להסתכן

היחסים המורכבים בין האחים ליוסף והתהום הפעורה ביניהם כתובים בפרשה בתיאור קר ומצמרר: "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום". עוד מגלה לנו הכתוב "ויקנאו בו אחיו". ולמרות זאת, יעקב מצווה את יוסף – לך ראה את שלום אחיך הרועים בשכם. לפי מדרשי חז"ל וחלק מפרשני המקרא, יעקב מודע ליחסים העכורים השוררים בין האחים, ובכל זאת הוא שולח את יוסף לשאול בשלום האחים. כך למשל מתואר במדרש הדו-שיח שמתנהל בין יעקב לבין יוסף: "אמר לו יעקב יוסף. אתה יודע כי אחיך שונאים אותך ואתה אומר הנני, אמר לו: אבא, יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דיבורך ריקם". ובלשון הרש"ר הירש: "יעקב חש בקרע שבין יוסף ואחיו".

בקשת יעקב והסכמתו של יוסף לצאת בשליחות אביו מעוררות את השאלה האם חלה על אדם החובה לסכן עצמו כדי להציל אחרים.

בניסיון להבין את פשר בקשת יעקב והסכמת יוסף מסביר הרד"ק: "לא פחד מאחיו ואף על פי שהיו שונאים אותו, כי חשב כי ליראת אביו עליהם לא יעשו לו דבר רע; ואף אביו לא חשב זה שאילו היה לבו נוקפו בזה לא היה שולחו". כלומר הן יעקב והן יוסף לא שיערו בנפשם שהאחים יילכו עם השנאה עד הסוף ויעשו מעשה. הנחת המוצא שהיראה והפחד מתגובת יעקב ימנעו מהאחים מלבצע כל פעולה קיצונית. מכאן, שאם קיימת סבירות נמוכה שהסיכון יהפוך למציאות, יש לקחת את הסיכון. כלומר, נכון שיש סיכוי שהאחים יפגעו ביוסף, אולם היות וההתכנות שאירוע כזה יתרחש במציאות הוא קלוש, יש להתעלם ממנו.

בתשובה לשאלה, האם לקחת סיכון כדי להציל אדם אחר, קובע הרמב"ם: "כל היכול להציל ולא הציל עובר על לא תעמוד על  דם רעך…ויכול להצילו הוא בעצמו או שישכור אחרים להצילו". בספר 'בית חדש', הוא מדייק מלשון הרמב"ם ומשמיענו שחובת הכניסה לסיכון קיימת במצב "דאין ספק שיכול להצילו, אבל אינו חייב להכניס עצמו לספק סכנה". הסברם של הדברים מתפרש היטב לנוכח פסיקתו של ה'משנה ברורה': "אם יש סכנה למציל אינו מחוייב, דחייו קודמים לחיי חבירו". לצד הסתייגות זו מוסיף 'המשנה ברורה' וקובע: "אולם צריך לשקול הדברים היטב אם יש בו ספק סכנה, ולא לדקדק ביותר". במילים פשוטות, אל מול החריג לפיו אדם אינו מצווה לבצע פעולה שתעמיד את המציל בסכנה, קיימת ההנחה לפיה אין צורך להתחיל עכשיו בחישובים סטטיסטיים מדעיים, ובפלפולים ארוכים, מה מידת הסכנה אליה נחשף המציל.

(וישב תשפ"א)