תמונה שיזכרו

כשבדקתי בתי ספר לעבודה, הגעתי פעם לראיון בבית ספר בירושלים ובגלל שהקדמתי בעשר דקות חיכית על הספסל כמו שביקשה ממני המזכירה ליד חדר המנהל. בסוף הצלצול כמה תלמידים השתוללו ואחד שפך על השני פחית קולה שהרטיבה ועשתה שלולית דביקה במיוחד.
הגיע המנקה, שנראה לי משום מה לבוש קצת מהודר משהו עם סמרטוט, ביקש מאחד התלמידים להשיג לו מגב ודלי והחל לסחוט את הדלי ולנקות את הרצפה הלוך וחזור.
לא הבנתי למה התלמידים עומדים כל כך נבוכים ומשתוממים, כאילו הם לא ראו בחיים שלהם מנקה?
אחרי רגע הגיע מנקה מבוגרת נוספת וממש לחצה על המנקה שישאיר לה לנקות: "נו באמת, תפסיק כבר אתה עם השטויות שלך. תן לי!".
ואז יצאה המזכירה והפילה לי את הלסת כשאמרה למנקה:
"הוא מחכה לך. קבעתם בעשר".
התברר לי שהמנקה הזה היה לא אחר מאשר מנהל בית ספר בכבודו ובעצמו.
בחיים שלי לא ראיתי עד עכשיו מנהל בית ספר שלוקח בעצמו סמרטוט ומנקה. כשישבתי בחדר מולו, אמר לי:
"אתה בטח שואל למה עשיתי את זה?".
הנהנתי בחיוך נבוך.
"קודם כל, ברגע שהתלמידים רואים את המנהל מנקה אחריהם הם יחשבו פעמיים לפני שהם יישפכו ויטנפו את בית הספר.
אבל הדבר החשוב באמת הוא התחושה של מנקת בית הספר שהיא בגיל של אמא שלי ועושה את זה כל יום כל היום: היא מסתכלת אחרת על העבודה שלה וגם התלמידים מסתכלים על העבודה שלה כאשר הם רואים שגם מנהל בית הספר מסוגל לנקות ולקחת סמרטוט. זו לא עבודה בזויה. תאמין לי שאת התמונה הזו, של מנהל בית ספר שמנקה אחריהם התלמידים האלו ייזכרו עד 120", אמר, ואז הוא חייך והוסיף:
"מה שאני לא יכול לומר בוודאות לגבי שאר השיעורים שהם לומדים כאן".

(וישב תשפ"א)