מה באמת המטרה של הצגת סוף שנה?

ברוב בתי הספר, השכבות הגבוהות נכנסות לתקופה הרשמית של הפקת מסיבות הסיום: ביסודי מדובר בכיתות ו', בתיכון – בכיתה י"ב. מסיבת הסיום היא ההפקה המושקעת ביותר בבית הספר, והיא מהווה את אקורד הסיום לכל תקופת הלמידה של התלמידים. מסיבת הסיום היא גם חלון הראווה של בית הספר והעומד/ת בראשה.

זהו גם רגע ה'מאני טיים', שבו כל ההורים המוזמנים מגיעים במיטב מחלצותיהם, צופים בהצגה בהתרגשות ובוחנים בקפידה איך היא יצאה: האם הכוריאוגרפיה הייתה יצירתיות ומעניינת ואיך היו תנועות התלמידים. למעשה, העובדה המינורית שמדובר בסופו של דבר ב… בית ספר ולא ב'הבימה' או ב'קאמרי', נשכחת. ההורים וצוות בית הספר עלולים להתבלבל ולחשוב שהסיבה שהתכנסו היא הביצוע המסחרר של התלמידה המוכשרת שהולכת ארבע פעמים בשבוע לריקוד אומנותי. שיואו! אתם חייבים לראות איך שהיא עושה גלגלון מהאגדות.

ובכן, צר לי, אבל לא. ממש-ממש לא. בסופו של דבר, הצגת סוף שנה אמורה להיות המשך ישיר לקו החינוכי של בית הספר, כלומר ההצגה היא בעצם אמצעי שדרכו אנחנו רוצים להעביר את המסרים החינוכיים שלנו.

ביום שישי בבוקר בשבוע שעבר קיבלתי את המכתב הבא:

"שלום אבינועם,

יש לנו בן בכיתה ו' שנמצא על הרצף וקולט באופן איטי יותר, גם מבחינה מוטורית. כתוצאה מכך, עד עכשיו, מכיתה א', בכל מופעי הסיום המורות העדיפו למקם אותו במקום שולי וזניח… הרי אי אפשר לא לתת לו תפקיד בכלל, ומצד שני, הם לא רצו שהוא יהרוס להם את המופעים. בכל זאת ההורים מגיעים, ו'כבודו' של בית הספר מונח כאן על הכף.

לאחר מכן הגיעה המנהלת ואמרה לי בסובלנות ובאמפתיה: 'את יודעת שאנחנו עושים הכל בשביל שהילד שלך ירגיש בנוח, אבל הצגת סוף שנה זה כבר משהו אחר. כל ההורים באים. אני חוששת שדווקא בהצגה החשובה ביותר בשנה… זה פחות מתאים'. החלטנו לשחרר. לא בכוח. אנחנו לא נכפה את הרצון שלנו על אף אחד.

ביום חמישי בשבוע שעבר הילד חזר אלינו בעיניים נוצצות. הוא סיפר לנו שהמורה החדשה לדרמה לקחה אותו לצד ואמרה לו שהיא הולכת לתפור לו תפקיד מיוחד בהצגה. מייד הוא שאל אותה אם היא מודעת למה שקרה בהצגות הקודמות. המורה החדשה לדרמה, שסיפרה לו שזו שנתה הראשונה בהוראה, אמרה לו בלי להתבלבל: 'תאמין לי שאני גם פרפקציוניסטית. אבל אני לא הולכת להכין את יובל רפאל לאירוויזיון, אלא לשמח ולהעצים תלמידים. בגלל זה אני קודם כל מורה, ואחר כך מורה לדרמה. אתה תראה שאנחנו נעשה הצגה לא פחות יפה מההצגה שהייתה לכם לפני שנה, אבל הפעם אתה תופיע ותרקוד. לא רק שתהיה ביחד עם כל החברים שלך, אלא גם תהיה גאה בעצמך!"

חיכיתי לערב, והתקשרתי למורה החדשה לדרמה. אמרתי לה בדמעות שאני ובעלי כבר התייאשנו, ורק חיכינו כבר שהילד שלנו יסיים את היסודי בגלל כל החוויות המשפילות שהוא עבר. היא ענתה לי שברור שהיא מתכוונת לבנות לו תפקיד מיוחד, ומסביב לזה לתפור את כל ההצגה. ואם היא לא הייתה עושה את זה – היא הייתה בעצם מועלת בתפקידה.

והילד שלנו? אני לא בטוחה, אבל נדמה לבעלי ולי שנוספו לו עוד 20 סנטימטר לקומה שלו. וגם המבט שלו נראה כאילו מישהו זרק עליו טיפות של חיים!

שירי וחננאל פ'"