בשעה שכינס יעקב אבינו את בנין סביב למיטתו ביקש לדבר עימם על אחרית הימים. נחלקו פרשנים האם מגמתו הייתה לגלות את העתיד הרחוק לבוא, או שהוא מראש דיבר איתם על המגמה הבאה בלבד. ברם, אין ספק בדבר כי יעקב אבינו היה מודע למחיר הנורא של גלות מצרים, ולצורך לדבר על חזון העתיד. סכנה גדולה עומדת לבניו בגלות מצרים. מאוחר יותר לימד משה רבינו את העם, בספר דברים, כי סכנה גדולה עוד יותר עומדת עם הכניסה לארץ. הצירוף של פיתויי הארץ, התרבות הקוסמת של הכנענים והרצון לברוח מעול קיום מצוות הוא סכנה רוחנית של ממש.
דומה שאנו עצמנו, בדורנו, עומדים בפני שתי הסכנות כאחת. בשבוע האחרון התכנסו בירושלים רבני ומנהיגי קהילות מן העולם וציירו חזות קשה מאוד על המתחולל בקהילה היהודית. מחסום הבושה בפני ההתבוללות נפרץ גם במשפחות אורתודוכסיות, והיא אוכלת בנו בכל פה. עם ישראל מביא על עצמו תהליך של השמדה עצמית של ממש. הוא מאבד את טובי בניו אשר מקימים בתים שלא כדת משה וישראל, ומחסל את עצם קיומו בגלות. בנוסך להתבוללות רבים מבני הקהילה היהודית כלל אינם מקימים בתים במובן האמיתי והמסורתי של המילה, ואנו מוצאים את עצמנו מאבדים את עצמנו לדעת.
במקביל, ארץ ישראל עצמה אוכלת אף היא בנו. אף אנו הולכים אחר מנעמי הארץ, ואף אנו מתקנאים בתרבויות זרות אחרות, והולכים שבי אחריהן. המפגש עם עולמות רוחניים אחרים יכול להיות מפגש מפרה ומעשיר, ולא נתבענו לנתק מגע עם העולם כולו. במה דברים אמורים ? כאשר אנו עומדים עם חוט שידרה עצמי, ומרחיבים את עולמנו במפגש עם תרבויות זרות. ברם, בשעה שאנו מאמצים רעיונות עוועים המבקשים לטשטש את צורתנו היהודית הייחודית, ומאמצים ערכים אוניברסליים זרים לנו ולמהותנו הפנימית, אנו כורתים את הענף עליו אנחנו יושבים. לפיכך, גם מבפנים וגם מבחוץ אנחנו נמצאים בתהליך קשה מאוד. אמנם, אנו מאמינים כי נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, והבטחה אלוקית עמנו כי לא ימושו דברי התורה מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד עולם. ברם, בשעה שאנו עצמנו משכיחים את עצמנו אין זה ברור כי הבטחה זו עומדת לנו, ומעבר לכך – מחיר מימושה עלול להיות יקר מאוד.
מה אפוא לעשות ? בראש ובראשונה לעזוב הכל. לעזוב את המחלוקות הפנימיות, ואת העניינים שאנו סוברים שהם העומדים ברומו של עולם, ואת השתקעות שלנו בבינוניות הבורגנית, ואת ההתמקדות שלנו בנושאים שהם שוליים. לעזוב הכל, ולהבין כי שעת חירום היא זו, ובשעה שהבית בוער אין אנו שמים לב אלא לכיבויה של הבעירה. שאלת ההתבוללות החיצונית והפנימית היא השאלה המרכזית שלנו, ועלינו למסור את כל מאמצנו ואת כל תשומת לבנו לשאלה זו בלבד. חלק ממגמות ההתבוללות אינם בידינו, כגון התרבות העולמית הכללית שאינה מוצאת עוד מקום למגדר וללאומיות, והיא מבקשת להתייחס לכל אדם כפי שהוא עומד לעצמו. תוך התעלמות מהשתייכותו השורשית והלאומית. ברם, חלק גדול תלוי בנו. בין השאר – מדינת ישראל היוותה בעשרות השנים הראשונות לקיומה תריס בפני ההתבוללות, בשל הגאווה הגדולה להתייחס אל מציאות מקדשת שם שמיים זו. ברם, כעת יש רבים מהיהודים בחוץ לארץ המתקשים להזדהות עם מדינת ישראל. קושי זה הוא תוצאה של חולשה ושל רדידות, אולם אין אנו יכולים להסתפק בעמדה שיפוטית זו, כי אם ליטול אחריות עליה, ולדאוג כי מדינת ישראל תהיה קרובה יותר לדמותה האמיתית.
אנו יכולים להתמסר גם ליהודי הגלות. יש עמותות תורניות שנטלו זאת על עצמם, כגון עמיאל ותורה מציון והמחלקה לחינוך יהודי בתפוצות. כל היכול להצטרף לפעילות זו, ולצאת לשליחות האומה, ולקרב את היהודים לאבינו שבשמיים, ולעסוק בנושא העיקרי והמרכזי של האומה הוא העומד באמת בקו החזית האמיתי של מציאותנו.
(ויחי תשס"ד)