הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת מקץ נקראת במרבית השנים בחנוכה. פרעה מתפעל מיוסף, על שפתר לו את חלומותיו והן מהעצות שנתן הלכה למעשה.
שלמה המלך מלמד על יתרונה של החכמה, "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב', י"ג). החכמה היא לא רק מצפן רוחני אלא כלי מעשי.
העולם מדבר על הבינה המלאכותית והשלכותיה. הטכנולוגיה כיום מאפשרת ליצור איברים מלאכותיים, למשל, לבנות כלי דם ולהדפיס אותם במדפסת תלת ממד. הדפסת חומר תאי במדפסת כזו היא מהפכה של ממש. כשמחסניות המדפסת הביולוגית מכילות תאי כבד, למשל, היא תהיה מסוגלת להדפיס כבד להשתלה. הפרט המדהים הוא שאחרי שמדפיסים תאי כבד למשל, הם ממשיכים להתפתח באופן ביולוגי ולגדול, ממש כמו בטבע.
בתחום השתלים האורתופדיים זה כבר קורה. בעתיד הקרוב ידפיסו איברי גוף שלמים כמו כליות, כבד וכדומה. את האיברים הללו ניתן יהיה להשתיל בחולים. הפתרון יאפשר רפואה טובה יותר וזולה הרבה יותר. איברים אלו 'מוגנים' מדחיית שתלים על ידי המערכת החיסונית של גוף המושתל ויתרמו רבות לתחום השתלת איברים נוכח המחסור הגדול באיברים להשתלות.
הפוסקים דנו בשאלה מתי אברים מושתלים נחשבים בטלים לגבי גוף האדם והופכים להיות חלק ממנו, ומתי הם נותרים חלק נפרד שרק מחובר לגוף ומתפקד יחד עמו.
במסכת סוטה נאמר "אמר רבי אבהו, ילדה שסיבכה בזקנה, בטלה ילדה בזקנה ואין בה דין ערלה" (מ"ג ע"ב). "ילדה" היא נטיעה צעירה שלא עברו עליה שלוש שנים ויש בפירותיה איסור ערלה. ואם קצצו את "ילדה" והרכיבוה עם נטיעה "זקנה" שעברו עליה שלוש שנים וכבר אין בפירותיה איסור ערלה – "בטלה" ה"ילדה" לנטיעה ה"זקנה", והפכה להיות חלק מה"זקנה", ולפיכך אין בנטיעה דין ערלה.
לכאורה ניתן להסיק מכך, שכשם שלאחר קליטת הנטיעה הצעירה בנטיעה הזקנה, מקבלת ה"ילדה" את דין ה"זקנה" כי הפכה להיות חלק ממנה, הוא הדין כל איבר חי המושתל בגופו של אחר, נחשב חלק מגוף האדם שהושתל בו (עיין חזו"א חיו"ד הל' טריפות סי' ד' אות י"ד).
עוד נחלקו הפוסקים ביחס למעמדו של איבר מלאכותי שהושתל בגופו של אדם, האם הופך חלק מחלקי גופו, והאם בהוצאתו מגופו של נפטר יש משום איסור ניוול וביזוי, וכן איסור הנאה מן המת. דעת הרבנים וויס ואלישיב היא שאיבר מלאכותי שממלא את ייעודו של איבר טבעי נחשב כחלק מגופו של האדם, מכיוון שחלקים אלו היו צמודים לגופו מחייו ושימשו אותו, הרי הם חייבים בקבורה, ואסורים בהנאה, ויש משום איסור ניוול המת בניתוחו לצורך הוצאת חלקים אלו. על כן אין להוציאו מגופו של הנפטר ואם הוצא, קיים איסור להשתמש בו שנית (שו"ת מנחת יצחק ח"ז, ק"א, הרב אלישיב מובא בשו"ת קב ונקי, חיו"ד סי' תל"ב).
אולם,הרבנים אויערבך זצ"ל ויבל"א הרב אשר וויס חילקו בין חלקים מלאכותיים הפועלים מעצמם בכוח חיצוני, ואשר מוחלפים מידי פעם, כגון קוצב לב, או שיניים תותבות בלתי-קבועות, ולפיכך אינם בטלים לגוף, שלגביהם אין זה ניוול, שעליהם לא חל איסור הנאה וחיוב קבורה עם המת, לבין חלקים מלאכותיים קבועים בגוף, המשמשים לחיזוק איברים, ואשר אינם מיועדים להוצאה או להחלפה, כגון שיניים תותבות קבועות, או חיזוקי מתכת לעצמות, שנחשבים כחלק מגופו של הנפטר, ואסורים בהנאה, וחייבים בקבורה עמו (שו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' צ"ו אות ג' (וראה גם הגרש"ז אויערבאך, נשמת אברהם חיו"ד סי' שמ"ט סק"ג, שו"ת מנחת אשר ח"ב סי' קל"ב).
בעקבות מלחמת 'חרבות ברזל', דן הרב יעקב אריאל בשאלה, האם פרוטזה המופעלת ע"י שרירי הגוף נחשבת ככוחו הטבעי של האדם לעניין קיום מצוות המחייבות "כוח גברא" (הנחת תפילין, נטילת לולב וכדו'). הרב אריאל מבחין בין פרוטזה מכנית, שהיא בוודאי נחשבת כמונעת באופן ישיר מכוח גופו, לבין פרוטזה אלקטרונית, המופעלת באופן אוטונומי על ידי זיהוי גירויים עצביים (אותות חשמליים), שבה יש להסתפק.
למסקנה מכריע הרב אריאל, שניתן לקיים מצוות אלו גם באמצעות פרוטזה חשמלית, וזאת משני נימוקים, א) לדעת כמה מהפוסקים עיקר המצווה הוא בעצם היות החפץ מונח/נמצא בידי האדם, וזה מתקיים גם כאן. ב) הפרוטזה אינה כוח חיצוני, כמו מנוף וכדומה, משום שייעודה הוא לשמש את הגוף ולפעול באמצעותו. משום כך, אף שאינה איבר טבעי ניתן לייחס את פעולותיה לאדם (תחומין, כרך מ"ה).
