מנהל משמרת בחנות צעצועים

ולפעמים, מחנך יכול להיות גם מישהו שלא סיים תואר בחינוך ואין לו תעודת הוראה:

אני עומד בחנות צעצועים ידועה מאוד בירושלים ומחכה בתור. לפניי אמא שנראית מחוקה, עם שלושה ילדים קטנים, מותשת לגמרי, מחזיקה צעצועים לכולם.

הקופאית מעבירה את המוצרים. האמא פולטת אנחת רווחה, עוד מעט זה נגמר ויאללה לאוטו.

הילדים כבר לא יכולים לחכות לקבל את הצעצועים שלהם.

"זה יעלה לך 320 שקל".

האמא נותנת את האשראי שלה. הקופאית מעבירה. הכרטיס לא עובר. הקופאית מעבירה שוב. לא עובר. הקופאית לוקחת קבלה, שמה מתחת לכרטיס ומנסה שוב. לא עובר. האם מתחילה להחוויר. הילדים מתחילים לאבד סבלנות.

"לא יודעת מה קורה, מילאתי עכשיו דלק עם הכרטיס הזה", היא אומרת.

הקופאית קוראת למנהל משמרת. גם הוא עושה את הטריק עם הקבלה וגם לו זה לא עוזר.

אחרי פעם נוספת הוא אומר לה: "מצטער גברת, זה פשוט לא עובר".

הילדים מתחילים לבכות.

מנהל המשמרת מסתכל עליהם ואומר לה:

"תקשיבי, אני רואה שכבר סיימת את היום שלך ואני לא רוצה לאכזב את הילדים. קחי את המתנות. אני אשלם. קחי את המספר חשבון שלי ותעשי לי העברה בנקאית. רק תשאירי לי צילום של תעודת הזהות שלך".

האם הנדהמת מסרבת בהתחלה בתוקף:

"אין מצב! אני אלך להוציא כסף".

"גברת", עונה המנהל: "אנחנו סוגרים עוד חמש דקות. הכול טוב. את נראית לי טיפוס אמין. קחי את המתנות לילדים. תיהנו מהם. תעשי לי הערב העברה בנקאית".

עכשיו האמא מחייכת ועונה לו: "אני לא יודעת איך להודות לך!".

"את יודעת משהו?" הוא ממשיך: "אתמול הייתי חייב לקחת את הילד שלי לרופא משפחה בגלל דלקת בעיניים ואיחרנו בעשר דקות. הוא נשאר במיוחד בשבילנו. החוויה הזו נחקקה לי וחשבתי שאני רוצה גם להעניק אותה למישהו אחר. זה מה שהופך את העולם שלנו לטוב יותר".

אני מודה: יש לי אנטי מובנה לחנויות צעצועים, אבל במשך כל השיחה הזו פשוט הסתכלתי על מנהל המשמרת הזה בהשתאות. כשהגעתי אליו אמרתי לו: "תשמע, הדהמת אותי. כל הכבוד! זה כל כך לא מובן מאליו".

והוא רק ענה לי: "שטויות. אני רוצה להאמין שכל אחד היה עושה את זה".

(ויגש תשפ"א)