זרעים עפים ברוח. גם בזום

הנה סיפור טרי מדוע אסור אף פעם להתייאש, גם שזה נוגע לחינוך…

חבר שלי מחנך בישיבה תיכונית במרכז הארץ היה מאוד מתוסכל מכך שהוא לא מצליח בגלל הזום להגיע לתלמידים שלו בכיתה ט'.

מתחילת שנה בקושי היו להם ימים ביחד ובמקום שייווצר המרקם המיוחד הזה בין מחנך לתלמידים שלו הדברים הגיעו לידי כך שעד שהוא כבר כן פגש תלמיד שלו בקפסולה ועם מסכה, הוא פשוט לא זיהה אותו ונאלץ לבושתו לומר לו: "מחילה, תזכיר לי איך קוראים לך?".

כששיתף את מנהל הישיבה, יעץ לו המנהל לעשות לעצמו מנהג ולהתקשר כל יום לחמישה תלמידים בשביל שיווצר איזה שהוא קשר. 'זו לא אמורה להיות שיחה ארוכה במיוחד, אפילו שלום שלום, רק תן להם לדעת עליך ושהם יידעו שאתה חושב עליהם'.

חבר שלי היה מאוד סקפטי בעניין אבל הוא החליט לזרום עם העצה הזו וכך הוא עשה: בכל יום התקשר לחמישה תלמידים.

"זו הייתה אחת מהחוויות הכי מתסכלות שקרו לי בחינוך", אמר לי:

"אני מתקשר לתלמידים שלי, מנסה להיות הכי נחמד שאפשר, מנסה לפתח שיחה והם פשוט… כלום".

ואז הוא הדגים לי איך שזה הולך:

הוא: היי, מה שלומך?

התלמיד: בסדר.

הוא, עדיין בקול מתלהב: אתה רוצה לשתף אותי מה אתה עושה עכשיו?

התלמיד: כלום.

הוא: איך עבר עליך היום?

התלמיד: בסדר.

וכך תלמיד אחרי תלמיד, עד שבשלב מסוים הוא הרגיש שנמאס לו מזה והחליט להפסיק עם העניין.

ערב אחד הוא סיפר לאשתו כמה הוא מתוסכל מכל העניין הזה ותכלס אי אפשר באמת לחנך בזום… היא דווקא טענה שמה שהוא עשה עדיף על כלום וצריך ללכת עם מה שיש. הוא אמר לה שהוא ניסה, באמת שכן, אבל חבל על הזמן, התלמידים לא משתפים פעולה. רגע לפני שהלך לישון הציץ שוב בסמארטפון שלו ואז זה הופיע לו על המסך:

צורה של סימן שאלה.

הוא הסתכל והתברר לו שזה הגיע מאחד מהתלמידים הכי שקטים שלו, הכי בונקרים, תלמיד שהחומה הסינית קטנה ליד החומה שהתלמיד הזה העמיד לו בכל שיחה: הוא בקושי דיבר. לא אמר משפט. ושיחות איתו תמיד הסתיימו אחרי שלושים שניות…

חבר שלי שלח לו: 'לא הבנתי למה כוונתך', ואז התלמיד הזה שלח לחבר שלי:

'לא התקשרת אליי כבר יותר מכמה ימים… מה קרה?'

זרעים עפים ברוח. גם בזום. ולך תדע מתי ואיך הם ינחתו.

(שמות תשפ"א)