פה עקום. לב ישר

אולי בשבילכם הכיפה והציצית זה עול…אבל בשבילי זו התזכורת התמידית ל'להיות עם חופשי בארצנו!' 

אמנם יום השואה עבר, אבל אין סיכוי שאני לא אפרסם כאן את הסיפור המקסים של אביתר ליכטמן:

"לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. למעשה כך נהיה לה מגיל 15. ואני? אני עד גיל 10 בכלל לא ידעתי שהפה של סבתא אילנה עקום.

אבל כמו ילד סקרן שאוהב להקשיב להורים, או יותר נכון, להאזין להם בזמנים שהוא לא אמור לשמוע, שמעתי שסבתא מתביישת. מתביישת בפה העקום שלה. ואני רק בגיל 10 הסתכלתי שוב על סבתא וראיתי שהפה שלה באמת עקום. אבל היא סבתא שלי, אז לא שמתי לב לזה עד אז.

וגדלתי, וביררתי, ושאלתי, והבנתי שהפה של סבתא אילנה עקום. אבל זה רק בגלל שהלב שלה ישר.

כי שם, בבלוק, באושוויץ, סבתא הייתה הראשונה בדרגש. אותו קרש עץ, ששבע בנות ישנות בו, אחת על השנייה, אחת ליד השנייה. ולידן, בכניסה לבלוק, הסיר. לא של האוכל. הסיר של הצרכים. מונח במקום שסבתא, הראשונה בדרגש, רואה היטב.

ובאותו לילה, בתוך כל הרשע המשתולל בעולם, גברה רשעה על רשעה ושומרת הבלוק הזהירה, כי אבוי לאותה אחת, שלפני המסדר של 4:00 לפנות בוקר, תעשה את דרכה לסיר ותיתפס. הצורך הבסיסי של כל אדם, נמנע.

ובאותו הלילה, ממש לפני המסדר, אמא אחת, שביתה נערתה הייתה עימה, כבר לא יכלה להתאפק. רצה לסיר וחזרה לדרגש. והשומרת? שמעה את הרעש ולא ראתה את הדמות.

צעקות-נביחות לחלל החדר: "מי זו הייתה? מי זו?". וסבתא. אילנה בת ה-15. ראשונה בדרגש, ראשונה בקרבה אל הסיר. לא של האוכל. נשלפה לחקירה מהירה. "את היית חייבת לראות! את הכי קרובה!" והיא עונה "אינני יודעת". השוט מונף, הזדמנות אחרונה.

ואני שואל את סבתא. "ידעת סבתא?", והיא עונה: "ידעתי, ידעתי, אבל איך יכולתי למסור מישהי לקלגסית. ועוד להשאיר את ביתה לבד? אני כבר הייתי יתומה. ואיך אהפוך בעצמי ילדה נוספת ליתומה?".

ילדה בת 15 בשם אילנה. או בשם העברי שכבר נשכח ממנה: הניה מלכה, עומדת מול שוט מונף, ואומרת: "אינני יודעת". והשוט והקלגסית, הכו ללא רחם. בראש, מכה ועוד מכה, ואחת בפנים שהשאירה פה עקום לכל השנים.

ואנחנו, מאז ששמענו, הזכרנו לסבתא, 'הפה שלך, הוא עיטור גבורה לכל החיים. עיטור של אור וחן כנגד כל החושך והכיעור שהיה שם'.

לסבתא אילנה שלי, יש פה עקום. אבל הלב שלה ישר.

סבתא הלכה לעולמה לפני כמה חודשים, עם פה עקום, אבל עם חיוך גדול על הפנים. על הניצחון שלה שהתבטא במדינה, צבא יהודי ועשרות נכדים ונינים.

כשהייתי שואל את סבתא אילנה, מה התפקיד שלנו מול הרשע הנאצי, היא הייתה עונה "להוסיף טוב, לאהוב את המקום שאנחנו חיים בו, ואחד את השני".

ככה מורכב. ככה פשוט.

יהי זכרה ברוך" .

***

המיקום: מגרש הכדורסל בין הכיתה שלנו, יב, לבין כיתה יא.

בלהט המשחק רוב התלמידים הורידו את הכיפות שלהם כי בואו נאמר את האמת: עם כל הכבוד לאידאלים, למי באמת יש עכשיו סבלנות לשחק כדורסל עם כיפה על הראש? זה לא נוח וזה יכול לשגע כאשר היא כל הזמן נופלת לך. אז פשוט – שמים בכיס.

וגם את הציצית. מהטעמים הנ"ל.

אבל, פתאום הבחנו במשהו מוזר ומדהים: היה זה יעקב, העולה החדש מארגנטינה שבשום שלב במשחק לא הסכים להוריד את הכיפה והציצית ושיחק כשהן עליו למרות הכול: נוח לא נוח, יעקב לא מוריד את הכיפה מהראש או את הציצית מגופו.

בסוף המשחק ניגשתי אליו ושאלתי אותו תוך הערכה ברורה מצידי: "מה, יעקב, אני רואה שלא הורדת את הכיפה והציצית. לא חם לך עם הציצית? וגם הכיפה, זה נוח לך ככה?".

יעקב הסתכל אליי ואמר לי: "אתה יודע, כשהייתי בארגנטינה, פעם אחת ברחוב, אחרי שהחלטתי ללכת עם כיפה וציצית, ניגשו אליי שני חבר'ה מוסלמים ואמרו לי: "חתיכת יהודון מלוכלך, איך אתה לא מתבייש ללכת ברחוב שלנו עם הכיפה והציצית המזוהמות שלך? אם רק היינו יכולים עכשיו היינו שוחטים אותך".

הסתכלתי עליו ולא ידעתי מה לומר. יעקב המשיך: "הלכתי ביחד עם אמא שלי שמאוד פחדה מכל האירוע הזה והשביעה אותי שאני לא יוצא יותר לרחוב עם הכיפה והציצית שלי. היא רצתה לשמור על החיים שלי. מאז אותו מקרה העלבון וההשפלה של החבר'ה האלו מלווים אותי בכל מקום. עד שהגעתי לארץ ישראל. אז אולי בשבילכם הכיפה והציצית זה עול… אבל בשבילי זו התזכורת התמידית ל'להיות עם חופשי בארצנו!'

(אחרי קדושים תשפ"ג)