סוכה ולולב וחרב הרוח המהפכת

אנו מציינים בימים אלה יובל למלחמת יוה"כ, שהייתה מן הקשות שידענו, ונותרה בתודעה הלאומית שלנו כצלקת טראומטית. המלחמה יצרה רעידת אדמה, שהשפיעה ומשפיעה עד היום על תהליכים רוחניים, חברתיים ומדיניים. במשך שלושים השנים הראשונות מאז המלחמה הודגשו בעיקר ה'מחדלים' והכישלונות שהיו בה: ה'קונספציה' והשאננות שגרמו למחדל, להפתעה, ולמחיר הקשה בנפגעים. לסוגיית ההתראה המודיעינית, ל'קרב המשולב', למצב הימ"חים, לקרבות הגנרלים, ליחסי דרג מדיני ודרג צבאי, ועוד. ללא ספק יש בכך חשיבות גדולה. רק בדרך זו ניתן להפיק ממנה לקחים ללא משוא פנים.

אולם, מעט מדי תשומת לב הוקדשה בשנים אלה, לניתוח היבט משמעותי יותר שאפיין את המלחמה ההיא – 'המהפך'! המלחמה נפתחה בהפתעה, בשתי חזיתות בו זמנית ובכוחות עדיפים באופן משמעותי לטובת הסורים והמצרים. תוך פחות מיממה הצליחו הסורים לכבוש את רוב שטחה של רמת הגולן, והמצרים כבשו רצועה משמעותית בעומק סיני. בקרב הקברניטים המופתעים והמודאגים צוטט מי שאמר שאנו בסכנה קיומית ועל סף "חורבן בית שלישי"! אולם ב"ה תוך כמה ימים הצליח צה"ל להפוך את הקערה על פיה: מצבא מוכה שנמצא במגננה ובסכנת קריסה, לצבא יוזם, שתקף בתוך עומק שטח האויב וסיים את הלחימה 40 ק"מ מדמשק ו-101  ק"מ מקהיר. זהו 'מהפך' חסר תקדים בהיסטוריה הצבאית המודרנית!

בשנים הללו עסקה החברה הישראלית באיחוי צלקותיה, ובכעסיה, ולא התפנתה להעלות על נס ולהוקיר את אופן התפקוד של אלה שבלמו בגופם ובגבורה את ההתקפות הסוריות והמצריות, שבמסירותם ובהקרבתם חוללו את ה'מהפך'.

בשנת השלושים למלחמה הוביל 'מכון הראל' את התוכנית הממלכתית למלאת שלושים למלחמה בגולן. שמנו לעצמנו למטרה, להעלות למודעות הציבורית את 'המהפך' ומחולליו, כדי לאזן את השיח על המלחמה וכדי ללמוד מכך למלחמותינו בעתיד.

חלק מהפעולות של המכון לקראת שנת השלושים היתה ללמוד את המלחמה, לעומק, מתוך חומרים צה"ליים ומהאוייב, ומתוך עדויות הלוחמים והמפקדים שראייננו. מהם למדנו שהמלחמה היתה רצופה ניסים בכל שלביה (שהרחבנו עליהם במקום אחר). אולם, עלה בידנו גם לאבחן ולהצביע על הממד האנושי, הערכי והמקצועי, שהיה מהמחוללים העיקריים של המהפך, 'בדרכי הטבע': זיהינו דפוסי ההתנהגות ערכית של מרבית הלוחמים והמפקדים (אלפים, בעיקר ברמת הפלוגות ומטה) שהמשיכו להילחם ללא חת באומץ ובגבורה גם במצבים חסרי סיכוי ומול כוחות עדיפים (בדרך כלל, במצבים כאלה, חיילים אינם מחזיקים מעמד ונסוגים). צוותי טנקים שהכלי נפגע חזרו להילחם בכלים אחרים. היתה להם 'רוח לחימה' שנבעה מ'אמונה בצדקת הדרך'. דרך לחימתם היוותה "מכפיל כוח" ששיבשה את מאזן הכוחות בשדה הקרב. זהו לקח חשוב. בניגוד לדעה הרווחת – שמלחמה מוכרעת באמצעות עדיפות של כח פיזי, למדנו שבמלחמה זו וכן במלחמות אחרות ההכרעה הושגה דווקא ע"י מי שכוחו הפיזי היה נחות בשלבים שונים, אולם רוחו אמונתו ותעצומות נפשו היו איתנים יותר! "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ד'". 'רוח הלחימה' הופכת בשדה הקרב ל"מכפיל כוח" ועוצמה. קראנו לתוכניתנו: 'חרב הרוח המהפכת'.

לקראת שנת החמישים למלחמה אנו מזהים שהמסר נקלט. הוא ניכר בתוכניות, ראיונות ומאמרים ומודגש בספור הלוחמים וגבורתם.

השלב הבא צריך להחיות הנחלת 'רוח הלחימה' שנחשף בעוצמה רבה במלחמה, לדורות הבאים. לחזק את המוטיבציה, החוסן, תעצומות הנפש, אמונה בצדקת הדרך ותחושת האחריות לגורל המדינה ולשלומה. שגם אם נאלץ לעמוד במבחן דומה בעתיד היא תבוא לידי ביטוי.

בחג הסוכות אנו עוסקים במורכבות היחס שבין עם ישראל ושבעים האומות, שכנגדם מקריבים שבעים פרים. אחד ממרכיביו נוגע בניצחון של עם ישראל על שרי העמים, ועל רודפיו באחרית הימים. בזכות עוצמת הרוח: חכמים דימו את ארבעת המינים לנשק המנצחים: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר אמר ליה ברי מאני קרבא בימינא נטלין לון ובאלין מאני קרבא אינון ישראל רשימין דנצחין דינא" (תיקוני זוהר תיקון י"ג). וכן:

"שלקיחת ד' מינים באים להורות לנו שאנו כמו שבים מן המלחמה ונצחנו והיה המנהג לצאת בלולבין. והיינו מנענעים וכו'. וכבר נתבאר (לעיל ט"ז כ"ט) שמרומז במקרא דיוה"כ שעת מלחמה של כלל האומה עם שרי מעלה. ובסוכות אנו דומים לעם נברא יהלל יה. בהלל על הצלה זו. והנה דרך שבי מלחמה בשמחה הולכים באוהלים, כמו בעת שהולכים למלחמה ועומדים בשדה. ורצה הקב"ה להעירנו על ידיעה זו וצונו 'לישב בסוכה' כמו שהיינו בצאת ישראל ממצרים, שהיינו כהולכי חיל חמושים ומזוינים למלחמה. כך עלינו לעשות לעולם אחר יוה"כ שהיינו נלחמים וניצחנו ומשום הכי עיקר מצות לולב וסוכה שייך ל'אזרחי' ישראל וכו'. והענין דמלכותא דרקיע כמלכותא דארעא כמו שדרך מלך בו"ד בעת מנוחה יושב בפלטין שלו בעיר מלכותו ומשגיח על צרכי העם. אבל, בעת שיש להגין ועת מלחמה אינו כן. אלא יוצא מפלטין שלו והולך לפני חילו למדינה אחרת מקום המלחמה. וכו'. ובכל משך המלחמה הולך בכל יום עם סוכה ואוהל למקום עיקר המלחמה. וכו'. וממוצא דברינו בא ענין סוכה לשתי תכליות. לכל יחיד מישראל בפ"ע בא לחזק בטחון ואמונה בצרכי ב"א. ומש"ה צוה הקדוש ב"ה לצאת מדירת קבע ולישב בדירת עראי ז' ימים. שנית בא לכלל ישראל לזכור ענין הגנת הקב"ה על ישראל במלחמתם כמו שהיה במדבר הניצוח" (העמק דבר ויקרא כג מג).

(סוכות תשפ"ד)