"בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מידת הרחמים".
(בראשית רבא י"ב).
אנחנו מדברים על איזון.
יעקב וישראל- העקוב הופך למישור.
פרשת ויחי היא השתים עשרה והאחרונה של ספר בראשית. הפרשה מספרת על סוף חייו ועל מותו של יעקב אבינו, האב השלישי. בכך נחתם עידן האבות בארץ ישראל ומתחיל עידן השבטים. עיקר הפרשה מלא בצוואת יעקב לבניו ובברכות המיוחדות שהוא מעניק לכל שבט.
יעקב אבינו, או ישראל, כפי שהו מכונה לעיתים, מנסה לתת לבניו את היכולת לחיות בעולם הניגודים שבין חסד לדין ובין גבורה לרחמים. שני שמותיו מעידים על הניגודים שהוא נאלץ להתמודד איתם במשך חייו. יעקב- האיש התם יושב האוהלים, לעומת ישראל העוצמתי והחזק. למרות ששמו שונה לישראל, אנו ממשיכים לכנותו בשמו הראשון: יעקב, ולא ישראל, כי יתכן והפוטנציאל הגלום בשמו לא יהיה ממומש.
לאורך כל הפרשה אנו עוברים בין שני המצבים שמייצגים את שמותיו של יעקב, בהתאם למה שקורה לו ולהתמודדויות שלו.
בשונה מאברהם ומיצחק, יעקב מסמל את דרך המיצוע בין שתי האידאות הייחודיות של אבותיו.
מידתו של יעקב היא מידת האמת המפשרת בין החסד ובין הגבורה. יעקב הוא "הנקודה האמצעית", כפי שמכנה אותו המהר"ל.
בעצם, מידת הדין ומידת הרחמים שוכנות בליבנו ומשמשות בתוכנו בערבוביה.
המצב האידיאלי הוא לאזן בין השתיים, ליצור מצב של אהבה וגבולות בחיינו, בכל התחומים, המפגשים ומערכות היחסים, גם שלנו עם עצמנו.
עלינו להשכיל להפוך את העקוב, הפתלתול והמסובך למישור- למצב מאוזן שמקנה אמונה, עוצמה וביטחון.
כך יעקב יתקדם בחיינו למצב של ישראל.
להיות ישר עם הא-ל.