אין מה לחשוד במתים

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". מה משמעות ברכה זאת? לאחר טיול קצר בתוך עולמם המחשבתי של יהודי אתיופיה נשוב לעמוד על משמעות ברכה זאת.

קראתי פעם בדיחה – בתשעה באב הלך פעם נער עם אביו לבית העלמין. הילכו להם בין הקברים והנער קרא את הכתוב על מצבות. הוא קורא על המצבה אחת "האיש הצדיק", על המצבה אחרת "האיש ירא אלוקים", ועל כל מצבה המת מתואר או צדיק, או חסיד או תם וישר. שואל הנער את אביו – "אבאל'ה, גנבים לא מתים אף פעם?" (יוסף גורי , מתי יהודי צוחק, עמ' 107). בדיחה – בדיחה, אבל עם מסר גדול.

במדרש הגדול התימני המדרש עומד על היחס של המצרים בבואו של יעקב למצרים ובלכתו של יעקב לאחר מותו ממצרים. בבואו כתוב "וייטב בעיני פרעה ובעיני עבדיו", אבל כאשר הוכרז אבל כבד במצרים על יעקב לאחר מותו אנו קוראים כי בהלוויה שלו השתתפו כל עבדי פרעה, זקני ביתו וכל זקני ארץ מצרים. עומד על כך ישעיהו ליבוביץ וכותב: "אנו לומדים מכך כי אותה שמחה בבוא אחי יוסף עם אביהם למצרים, לא הייתה שימחת הכל, אולם לקבורת יעקב בארץ כנען נזדרזו כל עבדי פרעה ופמליותיו".

אנו למדים כאן על תופעה אנושית מעניינת. כאשר האדם חי הוא לעולם משאב וגם מאיים בעיניי האדם האחר. זה נכון ביחס קבוצה אחת ליחס קבוצה אחרת, מגזר מול מגזר וכן הלאה. רק אדם מת אינו מאיים, אבל זה כבר מאוחר. באשר זאת מובן לפיכך מדוע כמעט כל תרבות מפגינה רצון מסוים להתבדל מתרבויות אחרות, לאשש ולבצר את זהותה, להתוות גבולות בין אנחנו לבין הם. הרבה דברים יושבים על פחד וחוסר ביטחון. לפיכך יש לשאול באיזו נקודה הופך אתנוצנטריזם "נורמאלי" לשנאת זרים, לגזענות או לאנטישמיות? מתי הופך אגואיזם משפחתי או קבוצתי, דהיינו להדיר את האחר או לפקפק במהימנותו לשנאה, לעוינות אגרסיבית ולרדיפה?

כידוע, בניגוד לאינדיבידואליזם הדוגל בגישה פילוסופיה פוליטית המדגישה את ריבונותו של הפרט על חייו, קולקטיביזם דוגל בהשקפה פילוסופית, פוליטית, דתית, כלכלית או חברתית, המדגישה את קיומה של תלות הדדית בין אנשים. המעיין היטב בעולמה הדתית של יהדות אתיופיה ייווכח לגלות שיסוד התודעה הקולקטיבית הקיים עדיין בתרבות האתיופית הוא המכונן את עולמו הדתי של היהודי האתיופי. כלומר, בעיני יהודי אתיופי האדם קובע מה נכון בשבילו ועבורו ביחס למטרות הכלל ולפי זה הפרט אינו המרכז אלא הקהילה היא החשובה והמשמעותית. תפיסה זאת מחנכת את האדם לסמוך על האחר ולא לחשוד בו, לתת בו אמון ולא לפחד ממנו.

דומה שהפחד, חוסר הביטחון והפנטזיות שלנו לא מאפשרות לנו לפגוש את האחר במלוא נוכחותו וקיומו האונטולוגי. וחבל. נראה שהמפגש בין הקבוצות השונות בחברה הישראלית הוא מפגש של ניגודים ואחדות, דחייה ותלות, גמישות וקשיחות.

אם נחזור עתה לברכתו של יוסף נוכל עתה להבין את הפסוק: "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". אומר להם יעקב – 'אתם זוכרים מדוע אנו פה במצרים? משום שלא ידענו לחיות כקולקטיב. חשדנו אחד בשני. הפחד לא אפשר לנו לפגוש את האחר עם כל צדדיו המרכיבים את כל אישיותו. הפחד הביא אותנו לאשש ולבצר את זהותנו מבלי לראות את הקולקטיב של הקיום של עם ישראל מתוך "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל", מתוך "אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם". כל אחד הוא ברכה מיוחדת. וכולנו ביחד נס גדול'.