עד מאה ועשר

בסופה של פרשת 'ויחי' מספרת התורה על פטירתו של יוסף בהיותו בגיל מאה ועשר שנים: "וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים" (בראשית, נ' כ"ב). חז"ל נתנו טעמים שונים מדוע נפטר יוסף כשהוא בן מאה ועשר, בעוד שאר האחים האריכו ימים עד מאה ועשרים שנה. בתלמוד נאמרו שתי תשובות לשאלה זו "מפני שלא מיחה בכבוד אביו, דקאמרי ליה, "עבדך אבינו", ולא אמר להו ולא מידי (יוסף לא מחה כשהאחים מכנים את אביהם בפניו בתואר 'עבד'), טעם אחר, "מפני שהנהיג עצמו ברבנות" (ברכות, נ"ה, ע"א). וכפי שרואים מסדר הדברים בפסוק "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא" (שמות, א' ו), ראשון מופיע יוסף ואחריו האחים. בעל ה'תורה תמימה' ביאר על פי 'פרקי דר' אליעזר', שחייו שכיוון ששמע עשר פעמים מפי המתורגמן "עבדך אבינו", חמש פעמים מהאחים, וחמש מהמתרגם נענש (פרק כ"ט).

הגמרא בברכות אומרת קודם לכן: "שלשה דברים [המאריך בהן] מאריכין ימיו ושנותיו של אדם המאריך בתפלתו, והמאריך על שלחנו, והמאריך בבית הכסא" (ברכות, נ"ד ע"ב). 'המאריך על שולחנו', פירש רש"י "שמתוך כך עניים באין ומתפרנסים". הדאגה לרווחת האחרים מעצימה את נפש האדם ומאריכה את חייו. 'המאריך בבית הכסא', מסביר רש"י "שרפואה היא לו". שני הדברים הראשונים מוצאים ביטויים במחקרים עדכניים, אדם שעוסק בתפילה וברוחניות קושר עצמו בעולמות רוחניים, בכך מעצים את נפשו ורוחו.

מחקרים הוכיחו כי לאמונה יש כוח מרפא ואף מאריך חיים. הסיבות העיקריות לממצא זה: תמיכה חברתית– אדם המבקר בקביעות בבית הכנסת הוא בעל קשרים ענפים יותר, ואף נהנה מתמיכה רגשית ומצורות אחרות של סיוע חברתי, ביחס לאדם שאינו מבקר בבית הכנסת. תפילה, מדיטציה, ופעילויות רוחניות אחרות, עשויות לסייע להתמודדות עם אירועים מלחיצים וגורמי חרדה. פעילויות דתיות עשויות לעורר רגשות חיוביים, המשפיעים לטובה על המערכת החיסונית ועל גורמים פיזיולוגיים אחרים המשפיעים על בריאותנו. אמונה עשויה לגרום להסתכלות חיובית על החיים המועילה לאיכות החיים ולבריאות.

מחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד במשך כ-80 שנה מצא כי הגורם המפתיע לחיים ארוכים ומאושרים הוא חיי חברה עשירים. החוקרים מצאו כי יחסים אלה עזרו לשמור על בריאות פיזית ומנטלית יותר מאשר כסף, השכלה או אפילו גנים. עוד הוכח כי קהילתיות ומשפחתיות הינן פקטור מרכזי לאריכות ימים.

הסיבה לתוחלת חייו של יוסף נרמזת בתורה: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל-בית אביו" (בראשית מ"ז, י"ב). זה מעשהו הגדול של יוסף – כלכלת בית ישראל במצרים, זהו אחד משלוש הדברים המאריכים חייו של אדם, 'המאריך על שולחנו'. אם כך, מדוע נפטר יוסף ביצור ימיו יותר מיתר אחיו, בן מאה ועשר שנים?!, נראה מהפסוקים שההרמוניה המשפחתית שהייתה בחיי אביו התערערה, לאחר הסתלקותו של יעקב אבינו נבקעים לכאורה סדקים בחומת האחדות וההרמוניה, "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף, כִּי מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ, אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר, אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר… ָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּך…" (שם, נ', ט"ז'-י"ז).

בשום מקום לא נאמר שיעקב צווה צוואה כזו. דומה שהם מפחדים שמא יאונה להם רע עכשיו כשאביהם לא בחיים. מה גרם להם לחשוב כך? המדרש משיב, "שכל זמן שהיה יעקב אביהם קיים, היה אוכל עמהם והם עמו, וכיון שמת פירש מהם (מדרש אגדה, פרק נ', סימן ט"ו). המשפחה הייתה מתכנסת לארוחות משותפות שהופסקו עם מות האב.

האלשיך ביאר את חששם של האחים, מתוך דיוק בפסוק, ממנו הסיק כי לא היה עוד בחברתם, "רק הוא לבדו והם לבדם, עתה הבינו, שכל שחיבר ביניהם היה אביהם, וכשמת, גם המשפחה נפרדה".

תיאור נפלא תיאר ר' שמשון רפאל הירש, שכל זמן שההורים חיים נמנעים הבנים לריב, אבל לאחר מותם המצב עלול להשתנות: "כל עוד מרוכזים הבנים סביב אב או אם, הריהם מוצאים בהורים את משען דבק האחדות. חילוקי דעות זעירים מצויים גם בין בנים הגונים, אך כל עוד חיים ההורים, יתרחקו הבנים ממחלוקת למען הוריהם. אחרי מות ההורים יתרופף הקשר. אין הם מרבים עוד להיפגש, הרי הם נעשים זרים זה לזה, משעה שאב ואם חדלו לעמוד במרכז. קל – וחומר שכאן לא היה זה אלא טבעי. האחים "ראו", הרגישו שאביהם איננו. אדם שעשה עוול לחבירו, והלה איננו מסביר לו פנים בייחוד, הרי הכרת אשמתו תביאנו להאמין כי יש בלבו עליו".

סיום ספר בראשית מתאר את המצב לאשורו, התורה מספרת על יוסף ומשפחתו "וירא יוסף לאפרים בני שלשים, גם בני מכיר בן מנשה יולדו על ברכי יוסף", יוסף ראה דורות של צאצאים מבניו מנשה ואפרים – זו כמובן ברכה של אריכות ימים, ועם כל טראומת המכירה והשתלשלותה עוד תלווה שנים רבות את משפחת יעקב ואת כלל ישראל.

(ויחי תשפ"ב)