הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')דיאלוג קשה מתנהל בין יעקב ורחל בפרשתנו. אחרי שלאה ילדה כבר ארבעה בנים, פונה רחל העקרה ליעקב ותובעת: "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי" (בראשית ל', א'). דברי רחל מגיעים ממקום של כאב ומצוקה עצומים, ואנו מצפים שיעקב יגיב בדברי עידוד ונחמה. כך למשל עתיד לעשות אלקנה, כאשר יראה בצרתה של אשתו האהובה חנה. אמנם, אין בכוחן של מילים טובות אלה לפתור את הבעיה, ולא לחלץ את האישה מהקושי הנפשי בו היא מצויה, אולם דברים היוצאים מן הלב וקצת אמפטיה הן הדבר העיקרי שאישה מצפה לו בעתות מועקה שכאלה.
ברם, יעקב מגיב לפניית רחל בכעס ובדברים קשים: "וַיִּחַר-אַף יַעֲקֹב, בְּרָחֵל; וַיֹּאמֶר, הֲתַחַת אֱ-לֹהִים אָנֹכִי, אֲשֶׁר-מָנַע מִמֵּךְ, פְּרִי-בָטֶן?!" (שם, ב'). ואנו תוהים ומשתאים: הכיצד מגיב יעקב אבינו בצורה כה קשה לדברי אשתו הבאים מלב שבור?
יש שתי גישות להתמודדות עם תהייתנו: הגישה הראשונה מצדיקה את יעקב ומניחה שהייתה בדבריו כוונה חיובית נסתרת. הכוונה האפשרית שמעלים הפרשנים היא שיעקב רצה לעודד ולזרז את רעייתו להתפלל לבורא עולם, ולשפוך שיחה לפני קונה (ראו של"ה, ויצא). גישה זו מתבססת על דברי המדרש: "לפיכך נתעקרו האימהות, שהקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים" (ב"ר, מה, ה).
ואם נשאל: מדוע יעקב עצמו לא פותח בתפילה על עקרותה של אשתו? התשובה תהיה שיש כוח מיוחד דווקא לתפילה שאדם מתפלל על עצמו מתוך מעמקי מצוקתו ושברון לבו. יעקב רצה אפוא לגרום לרחל להתפלל בעצמה, ולא לשים מבטחה בתפילתו שלו. אפשר שכך סבר הרמב"ן המציין שבעקבות דברי יעקב הבינה רחל "שלא תוכל להיסמך על תפילת יעקב", ולכן התפללה על עצמה, ובעקבות תפילה זו אכן נפקדה וילדה כדברי הכתוב: "וישמע אליה א-להים" (ל, א).
לפי הגישה השנייה יעקב אכן שגה בתגובה שאינה הולמת צדיק. זו הייתה עמדתם של חכמים במדרש, לפיה אחרי דברי יעקב, "אמר לו הקב"ה: "כך, עונים את המעיקות? חייך שבניך עתידים לעמוד לפני בנה'" (ב"ר עא, ז). חז"ל מביעים במדרש זה הסתייגות מתגובת יעקב, ואף טוענים שההשפלה שעברו בניו לפני יוסף בן רחל בשנות הרעב במצרים, באה כעונש על תגובתו הבלתי רגישה כלפי אשתו. לפי דבריהם צריכים אנו ללמוד מאותו דו-שיח כיצד אין לדבר אל בת הזוג.
אכן הדרך בה איש ואישה מדברים זה עם זה היא המבחן הגדול לקיום המצוות בין אדם לחברו. רבי חיים ויטאל אמר בשם רבו האר"י שקיום המצווה "ואהבת לרעך כמוך" נמדד בראש ובראשונה בהתנהגות שבין איש לאשתו, שכן בת הזוג ובן הזוג הם "רעך" המובהק ביותר. חז"ל התייחסו בכמה מקומות לפסוק "ואהבת לרעך כמוך" בהקשר של יחס האיש לאשתו. הם קבעו כי: "אסור לאדם לקדש אישה עד שיראנה" (קידושין מא, א). וכן אסרו על בני זוג לקיים יחסי אישות באור (נדה יד א) כאשר בשני המקרים הנימוק הוא: "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו, ורחמנא אמר: 'ואהבת לרעך כמוך'".
התואר 'בן זוג' לא בא במקום התואר 'אדם' ו'חבר', אלא בנוסף אליהם. לכן, מי שנחמד לכל העולם (ואשתו), אך קר, מנוכר וממורמר ביחס לזוגתו, ביטל את המצווה: "ואהבת לרעייתך כמוך". מי שמגלה טוב לב והסברת פנים בכל מקום בו הוא נמצא, אך בעוברו את מפתן הבית משחרר מתחים ופורק לחצים בהתנהגות נלוזה כלפי האישה, עובר על הכלל הגדול בתורה.
הביקורת של חכמים על יעקב נועדה ללמדנו על החובה לגלות אמפטיה והבנה כלפי כל אדם בעתות מצוקה, אך היא רלבנטית במיוחד בנוגע ליחסים בין בני זוג, שכן המפגש היום-יומי והחיכוך המתמיד והאינטנסיבי מאתגרים ותובעים יתר תשומת לב ומאמץ. התחשבות ברגשות ובמשאלות ורגישות למצוקות של הקרובים אלינו ביותר, היא האתגר הגדול והמתמיד ביותר. ואהבת לרעייתך כמוך– זה כלל גדול בתורה ובחיים. (ויצא תשע"ח)
