לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם

לכאורה שם זה עניין מאד טכני. משהו לזהות באמצעותו את הבן אדם, ודרך ליצור איתו קשר. וכי מה לי אם קוראים לו בוריס או סרגיי, ג'ק או ג'וני, נפתלי או משה. העיקר שיש לו איזה תג זיהוי כלשהוא.

לכאורה, ויש כאלו שגם חשבו כך, אם זה הכל רק עניין של זיהוי, אז יש עוד אפשרויות. אפשר לקעקע מספר על הזרוע, או סתם לתת  מספר לכל אחד, משהו מעין ברקוד, ואז החיים יותר פשוטים- מקעקעים ומזהים, סורקים ומזהים.

ובכל זאת אנו עושים סיפור גדול מלתת שם. מתלבטים איזה שם לתת, מנסים ל'התחבר אליו', לאהוב אותו, אחר כך מוסיפים כינויי חיבה, לפעמים גם מנציחים ומעבירים מורשת באמצעות השם וכן הלאה.

מתברר, שמאז בריאת העולם עניין השמות תופס מקום מרכזי.

א-לוהים נותן שמות לברואיו. האדם נותן שמות- "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה". וכך הלאה לאורך כל בריאת העולם וההיסטוריה.

הפסוק הפותח את ספר שְׁמוֹת, אותו מתחילים לקרוא השבוע, ספר העוסק בתקופת הגלות הראשונה במצרים, התגבשות העם בגלות, ועד יציאת מצרים, מתחיל בעניין השמות: 'וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה' וכאן יבוא פירוט השמות.

למה זה חשוב כל כך לתת שם? מה יש בשם מעבר לזיהוי הטכני החיצוני של הבן אדם? למה יש עיסוק רב כל כך בכל התנ"ך לעניין השמות- איך יקראו לאדם, מי יקרא לו כך, ועניין מתן השם גם לצאצאים בהמשך הדורות?

כנראה ששם זה ממש לא רק ענין טכני. שמו של אדם זה זהותו.

כמה יפה היא לשון המדרש:
"שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת נִקְרְאוּ לוֹ לְאָדָם:

אֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ

וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם

וְאֶחָד מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ

טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ".

ברוח המדרש הזה כתבה המשוררת  זֶלדָה ,[שאם כבר עוסקים בשמות, אז שמה המלא היה שיינא זלדה שניאורסון-מישקובסקי], את השיר המופלא והמרגש לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם:

לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתַן לוֹ אֱ-לֹהִים
וְנָתְנוּ לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ
לְכָל אִישׁ יֵשׁ שֵׁם
שֶׁנָּתְנוּ לוֹ קוֹמָתוֹ וְאֹפֶן חִיּוּכוֹ…

כאשר חז"ל מנסים לפענח את סוד הישרדות העם במשך מאות שנים בגלות הקשה במצרים, הם תולים זאת בין היתר בהקפדה על שמירת השם, וכך לשונם:

" בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שינו את שמם…"

כאשר משפחה רוצה להנציח ולזכור מישהו יקר לה, היא נותנת את שמו גם לצאצאים החדשים, כך ששמו יישאר במשפחה.

בדקות האחרונות לחייו מברך יעקב אבינו את צאצאיו במשפט שיהפוך להיות ברכת ההורים לילדיהם לאורך כל הדורות:

"הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ"

הדבר הכי זר, קר ומנוכר זה לתת לאדם אחר מספר.

הדבר הכי אישי ואינטימי זה לקרוא לו בשם. שם שהוא מהות. שם שהוא זהות, ובצד זה להתפלל ולקוות שבצד מַה שֶּׁקּוֹרְאִים לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ, ובצד מַה שֶּׁקּוֹרְאִין לוֹ בְּנֵי אָדָם, "טוֹב מִכֻּלָּן מַה שֶּׁקּוֹנֶה הוּא לְעַצְמוֹ", בבחינת– 'טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב'.

(שמות תשפ"א)