אדם ובגדו

בפרשת השבוע מתוארים החושן והאפוד, המעיל והכתונת, המצנפת והאבנט. ומכנה משותף לכולם: "וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי-קֹדֶשׁ, לְאַהֲרֹן אָחִיךָ, לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת" (שמות כ"ח, ב').
"בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם" ("זבחים", י"ז).
מהו תפקידם של בגדי הכהונה ושל בגדים בכלל? האם טמונים בהם כוח, רוח או השראה משל עצמם? ואולי לבישתם מחלצת מתוכֵנו מהות ייחודית, שאיננו מסוגלים להביאה לידי ביטוי בלעדיהם?
מחקרים מעידים כי לְבישת מָדים מכוונת את לובשיהם להתנהל בתוך תבנית התנהגותית מסוימת, ובמקביל מרחיקה אותם במידת מה מהתנהגויות אחרות. כתהליך משלים – ציפיות הסביבה ותגובותיה, כלפי המדים ובעליהם, מעצבות ומווסתות את התנהגותם.
נכונים הדברים לטעמי גם לגבינו. הופעתנו החיצונית נותנת ביטוי לדימוי העצמי, לערכים, לאופן בו אנו מבלים את זמנינו ולציפיות שלנו מעצמנו ומהסביבה. והסביבה מגיבה בהתאם.
במילים "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת", נגלית לי הנחייה: עשו שבגדיכם יכבדו את לובשיהם ושהופעתכם והליכותיכם בעולם תעוררנה את כבודו של מקום.
יצחק דְמיאל (שוַוייגֶר), בסיפורו "שמלת השבת של חנה'לה", שפורסם בשנת 1937 ב"דבר לילדים", מגולל את קורותיה של חנה'לה, הלובשת ביום שישי את שמלת השבת החדשה שתפרה לה אמהּ ויוצאת לטייל. לאחר שחנה'לה מסייעת לקשיש הסוחב שק פחמים, היא מגלה ששמלתה התלכלכה. היא מתיישבת בצד הדרך ובוכה על צערה הצפוי של אמהּ. הירח (הקב"ה?), מבחין במצוקתה ושולח קרני אור הזורחות משמלתה במקומות בהם היו הכתמים והיא שבה לביתה בשמחה. "אמא, האם לא הִכַּרתִיני?", שואלת הילדה ומתפלאת שהופעתה החיצונית, ולמעשה – זהותה, השתנתה עקב המעשה הטוב שעשתה.
אדם ובגדו כרוכים זה בזה: השבת והשמלה שנתפרה לכבודה, עוררו בחנה'לה שמחה, השמחה עוררה את נפשה להעניק טוב לזולת. המעשה הטוב ובעיקר מחירו – כתמי הפחם ("צדיק ורע לו"?) עוררו כאב וזִמנוּ שיח וקרבה אל א-ל עליון, שהובילו להשתנות וצמיחה רוחנית ותוספת של כבוד ותפארת ללבוּש וללובשו. שנזכה.
(תצווה תשעט)