כל אחד והשם שלו

אחד הפרקים המרתקים בעולם הספרות הוא "תורת הפתיחות והסיומים". כיצד פותח מחבר את ספרו וכיצד הוא חותם אותו.

רושמה של פתיחה טובה, מותחת, לא שגרתית ובלתי צפויה, נותר חקוק בזיכרון. לעומת זאת, פתיחה גרועה, משעממת, שגרתית, עלולה לדון את הספר לכף חובה, כשהקורא המצוי מאבד בו עניין כבר למן ההתחלה ואין לו חשק להמשיך ולקרוא בו.

כמובן, ספרי התנ"ך אינם ספרי קריאה, ויש לשפוט אותם בכלים שונים לחלוטין. ואף על פי כן: בתום המסע המרתק של ספר בראשית, רווי התהפוכות והמהמורות, האישיות והמשפחתיות, מגיעים בני ישראל למצרים, ומתחיל ספר "שמות", ספר הגאולה.

היינו מצפים אפוא לאיזו פתיחה עוצמתית, רבת רושם. במקום זה, אנו נתקלים בפתיחה שקטה, ביורוקרטית-משהו, מעֵין "ספירת מלאי" מַשְמִימָה בסוף שנה או ישיבה בתור לפני הדלפק של פקיד מרשם האוכלוסין במשרד הפנים: "ואלה שמות בני ישראל. ראובן שמעון לוי ויהודה. יששכר זבולון ובנימין. דן ונפתלי גד ואשר.  וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם".

פתיחה זו מעוררת תהיה גדולה עוד יותר אם נזכור שכבר בפרשת ויגש (מו, ח) נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה".

רבי צדוק מלובלין, שהחל את דרכו כ'מתנגד' אך לימים, דבק ברבו האיז'ביצאי והיה לאחת הדמויות המקוריות בעולמה של חסידות, מוסיף ומקשה: מסורת בידינו מבעל 'מי השילוח', ש"פתיחת כל ספר וכל פרשה היא 'צורתא דשמעתא' – צורת השמועה – של אותו ספר ואותה פרשה".

רוצה לומר: תחילת הספר היא מעין כותרת ומיצוי תוכנו של הספר כולו, בדומה לדברי חז"ל במסכת עירובין (מא, ע"א) שהגוף נגרר אחרי הראש. מהו אפוא סודם הגדול של שמות של בני ישראל, שדווקא הם נקבעו בראש "ספר הגאולה"?

בספרו החדש, "לאור רבי צדוק הכהן", מנתח הרב פרופ' אבי וינרוט את דברי ר' צדוק בעניין זה. כמעשהו בחיבוריו הקודמים, על המהר"ל ובעל 'קדושת לוי', נוטל הרב וינרוט בכל פרשה רעיון אחד מתורתו המעמיקה, מנגיש אותו למי שאינו מורגל בחיבוריו ומנהיר אותו.

בנסותו ליישב את בחירת הפתיחה לספר שמות, מדגיש ר' צדוק את מרכזיותו של מעמד הר סיני בספר שמות. תיאור העבדות במצרים והיציאה הימנה אינם אלא 'קדימון' למאורע העיקרי: השראת השכינה ומתן תורה. הוא הדין לתיאור המשכן שפרקיו הארוכים חותמים את הספר.

"שמות בני ישראל", מדגיש ר' צדוק, נועדו לבטא את ייחודו של כל אדם מישראל. אכן, שבעים "יוצאי נפש יעקב" ירדו למצרים, וששים ריבוא יצאו משם, אך אסור שהמספר הכולל יטשטש את זהותו של כל אחד מהם.

"לכל אחד מישראל יש חלק בתורה כפי נשמתו", אמר רבי חיים ויטאל. ללמדנו שלכל איש יש לא רק שֵם ואישיות משלו, אלא גם חלק מיוחד וייחודי משלו בתורה.

ר' צדוק מדגיש את המסורת שלפיה בתורה יש "ששים ריבוא אותיות", כנגד ששים ריבוא נפשות ישראל שקיבלו את התורה. וכידוע, אם חסרה אפילו אות אחת בספר התורה – הריהו פסול.

הווי אומר: "תורת ה' תמימה" רק אם לכל אחד מישראל, על שמו, אישיותו וייחודו, יהא חלק בה.

הכהן הגדול מלובלין לא זכה להעמיד זרע של קיימא, אך העמיד תלמידים הרבה, השותים בצמא את דבריו, וממשיכים להגות בתורתו המקורית. החיבור החדש יסייע להרחבת העיון והלימוד במשנתו הרחבה, שתמשיך לעשות פירות ופירי פירות.

(שמות תשפ"א)