מורים הם הסגנים של א-לוהים

השבוע קיבלתי למייל ממורה צעירה בחטיבת הביניים את המכתב הבא:

"שלום אבינועם. אני מחנכת בחטיבה. אתמול בבוקר נדהמתי לגלות שהמערכת המקוונת שכל התלמידות שלי משתמשות בה נמחקה. הייתי בהלם מהסיפור הזה: מדובר על שעות רבות של השקעה וטרחה שירדו לטמיון. מעבר לכך לא הבנתי מה חשבה לעצמה אותה תלמידה שעשתה את מעשה הקונדס הזה, שהרי במחיקת המערכת היא פשוט דפקה את כל החברות שלה. והאמת? השתוללתי מכעס. הרגשתי שאני חייבת למצוא את התלמידה הזו.

עברתי תלמידה תלמידה ובסוף הגעתי לתלמידה שלפי כל הסימנים הייתי בטוחה שזו היא שמחקה. החלטתי שלפני שאני כותבת לה בקבוצת הווטסאפ של כל הכיתה, שאני כותבת לה בפרטי וביקשתי ממנה להגיב. כתבתי לה במפורש שאם היא לא עשתה את זה שתיצור איתי קשר. ראיתי וי כחול וידעתי שהיא קיבלה את ההודעה, אבל היא לא הגיבה בכלל. לא התאפקתי וכתבתי לה לפני כולם: 'שתדעי לך, שעכשיו כולנו נדפקים ממה שעשית!'. היא עדיין לא הגיבה. רק בערב היא התקשרה אליי ואמרה לי בקול בוכה שהם עכשיו חוזרים מבית החולים כי סבא שלה היה מאושפז במצב קשה בקורונה ורק עכשיו חל שיפור במצבו ולגבי המערכת שנמחקה, זה בכלל לא היא בגלל שהיא הייתה באותה השעה בבית החולים מחכה לעדכון לגבי סבא שלה. הרגשתי בחילה. הייתי בטוחה שזו היא וכל כך מיהרתי לחרוץ את גורלה עד שלא העליתי בדעתי שום אפשרות לדון אותה לכף זכות, הרי עובדה שהיא ראתה את ההודעה שלי ו'התעלמה'. כל כך רציתי למחוק את הודעת הווטסאפ שלי אבל אחרי כמה שעות טובות לא הייתה שום אפשרות כזו. הרגשתי כל כך נבוכה. ביקשתי ממנה סליחה על מה שעשיתי לה. היא כל כך נפגעה ממני שהיא לא יכלה לדבר איתי.

היום בבוקר כתבתי הודעת התנצלות לפני כל הכיתה: "אני מתביישת במה שעשיתי ולמדתי את הלקח שלי לכל החיים ונותר לי רק לקוות שהתלמידה שלי תדון אותי לכף זכות בניגוד גמור לאיך שאני דנתי אותה". לפני כמה דקות התלמידה הפגועה שלי התקשרה אליי ואמרה לי בטלפון שהיא החליטה שהיא תמחל לי וזה יהיה לרפואת סבא שלה. דווקא בגלל שזה כל כך קשה לה. ולמה כתבתי לך? כדי שתפרסם ועוד מורים כמוני ידעו שכדאי לנו לדון את התלמידים שלנו לכף זכות. גם בזום ובתקופת הקורונה. אנחנו לא רואים את הפנים של התלמידים רק מעבר למסכים. אבל בואו לפחות נרגיש את הלבבות שלהם".

ונזכרתי בפעם ההיא כשעמדתי מול הכיתה ולא יכולתי לדבר עד שנאלצתי להרים את הקול על אחד מהתלמידים שחשבתי שהרעש הגיע מהכיוון שלו וראיתי שהוא נפגע ממני ונהיה נבוך וסוף סוף היה לי קצת שקט בשיעור ופתאום אני קולט שאני לא באמת מסוגל להמשיך בשיעור בגלל קול טורדני שלחש לי: 'טוב, פגעת בו לפני כולם. עכשיו תתנצל לפני כולם'. וניסיתי להימנע מהקול הזה, להמשיך בשיעור ולשדר עסקים כרגיל חוץ מזה שבואו, זה לא נעים להתנצל בפני כל הכיתה, ואיך התלמידים שלך יסתכלו עליך עכשיו? אתה הרי מורה. מחנך. ומחנכים לא טועים או אמורים להתנצל. מחנכים הם הסגנים של א-לוהים…

והסתכלתי על התלמיד הזה והוא פשוט לא הרים את הראש שלו והיה כל כך נבוך עד שהחלטתי שדי, ועצרתי את השיעור. וביקשתי ממנו סליחה לפני כולם. ואמרתי לו שאני מצטער ולא הייתי צריך לכעוס עליו כל כך. והוא נדהם מבקשת הסליחה שלי. גם הכיתה. ואחרי כמה שניות הכיתה החלה למחוא כפיים. והקול שלחש לי תתנצל סוף סוף פסק והבנתי וקיוותי שלא משנה מה התלמידים שלי זכרו מחומר הלימודים, אני מקווה שאת השיעור הזה הם לא ישכחו בחיים: כולנו בני אדם וכולנו טועים. אבל "אם כבר טעית", כמו שאמר לי פעם מחנך וותיק, "תדע גם להתנצל".

(יתרו תשפ"א)