חרב, אש, מים

פרשת שמות מספרת על ראשית השיעבוד של ישראל במצרים, וחז"ל מבקשים להכניס אותנו אל שלב התכנון, אל הרגע שבו התעצמותם של בני ישראל מתחילה לאיים על המצרים, וגורמת להם לחפש דרך להכניע אותם.

"הבה נתחכמה לו – להם מיבעי ליה ('להם' היה צריך לכתוב)! א"ר חמא ברבי חנינא: באו ונחכם למושיען של ישראל" (סוטה יא ע"א)

מושיען של ישראל הוא הקב"ה, ומלחמה בישראל היא מלחמה במושיעם. המצרים, אליבא דחז"ל, מנסים למצוא דרך עוקפת להגנת אלוקי ישראל, יש להתחכם לו תחילה.

"במה נדונם? נדונם באש, כתיב (ישעיהו סו) כי הנה ה' באש יבא, וכתיב: כי באש ה' נשפט וגו'! בחרב, כתיב: (ישעיהו סו) ובחרבו את כל בשר!"

אי אפשר להשתמש באש ובחרב, כיון שאלה ידועים ככוחותיו של הקב"ה וככאלה שבהם ישתמש בשעת הגאולה (ובכך יוצרים חז"ל חיבור גם בין גאולה ראשונה לגאולה אחרונה).

"אלא בואו ונדונם במים, שכבר נשבע הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר: (ישעיהו נד) 'כי מי נח זאת לי' [אשר נשבעתי מקצוף עלייך ומגעור בך]"

המים נבחרים כאן ככלי למלחמה עם ישראל, כיוון שביחס אליהם יש הבטחה מפורשת, שלא יבוא עוד מבול לעולם.

המדרש לא מצטט כאן את פרשת נוח ואת ההבטחה שניתנה לבני נוח, אלא בוחר ללכת דוקא לספר ישעיהו, ולהבטחה שניתנה לעם ישראל, ובה אזכור שבועת המבול משמש גם להבטחת הברית שבין עמ"י והקב"ה. בכך כמובן נוצרת אירוניה והגחכה של החלטת המצרים לדון את ישראל דווקא במים.

אירוניה זו ממשיכה בדברי הגמרא:

"והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא, אבל על אומה אחת הוא מביא; אי נמי (או גם), הוא אינו מביא, אבל הן באין ונופלין בתוכו, וכן הוא אומר: (שמות יד) ומצרים נסים לקראתו".

לא רק שהמצרים פרשו לא נכון את ההבטחה שלא להביא מבול (וכמובן לא הבינו את הבטחת הברית בישעיהו), אלא שהם עצמם נידונו במים, ואפילו לא בסתירה להבטחת המבול. המים לא באים עליהם, הם אלה שבאים מרצונם החופשי במים – וטובעים בים סוף.

דברי ר' אליעזר מלמדים אותנו שהדבר אינו מקרי, ובסופו של דבר המצרים אוכלים בדיוק את הנזיד שהם הזידו:

"והיינו דא"ר אלעזר, מאי דכתיב: (שמות יח) 'כי בדבר אשר זדו עליהם"? בקדירה שבישלו בה נתבשלו. מאי משמע דהאי זדו לישנא דקדירה הוא? (מה זאת אומרת שהמילה 'זדו' רומזת לבישול בקדירה?) דכתיב: (בראשית כה) ויזד יעקב נזיד".

(שמות תשפ"א)