פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מטיבו ומטבעו נתפס המקדש, והמשכן שקדם לו, כמשהו מרוחק, מופרש ומובדל, שלא כל אחד יכול לבוא בשעריו. רק הכוהנים רשאים לעבוד במקדש, והכניסה לפני ולפנים, לקודש הקודשים, מותרת רק לכהן הגדול. גם מיקומו הפיזי של המקדש, בראש ההר, מבליט את ייחודו.
אך לצד ההבדלה הנדרשת בין קודש לחול, מקפידה תורת ישראל להבליט את מעורבותו של העם בתהליך בניית המקדש והתנהלותו. התורה מצווה על כל איש ישראל, לתרום מהונו מחצית השקל לבניין המשכן. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", עיקרון שמגלם את עקרון השוויון והשותפות במקדש. משכן, מקדש ובית כנסת בימינו, אינם רק מקום כינוס לעילית-אליטה מעמדית וחברתית, אצולה ממונית שרוכשת לה מקום של כבוד בהיכל הקודש, אלא בית הפותח שעריו לכל, קטן כגדול, איש ואישה, נער וזקן.
ביטוי נוסף למתח שבין ה"יחיד" וה"יחד" בעבודת הקודש בא בציווי על עשיית הכלים. בהרבה כלים, נאמרה לשון יחיד: "ועשית בדי עצי שטים", "ועשית כפרת", "ועשית שלחן", המכוונת ליחד. אך דווקא בארון, שבו הונחו לוחות העדות, נאמרה לשון רבים: ועשו ארון עצי שטים". חריג זה, של לשון רבים, מובלט לנוכח לשון ההמשך, שבתוך כדי דיבור עוברת וחוזרת ללשון יחיד: "וצפית אותו… ויצקת לו… ועשית… ונתת".
מדרש האגדה (שמות רבה לד, ב) נותן דעתו להבדל זה, ואומר: "מפני מה בכל הכליעם האלה כתיב 'ועשית' ובארון כתיב 'ועשו ארון'? אמר רבי יהודה בר שלום: ארמר לו הקב"ה: יבואו הכל ויתעסקו בארון כדי שיזכו כולם לתורה".
גישה מכילה זו, הרואה את כל ישראל שיש להם חלק בתורה, באה לביטוי במקומות רבים נוספים, כגון במדרש חכמים על "תורה ציווה לנו משה מורשה קהילת יעקב". עיון בהיקרויותיו של המונח "קהילת יעקב" ושל מונחים הדומים לו מלמד שבדרך כלל הוא מכוון לקהילה כולה, גברים ונשים כאחת, תלמידי חכמים ועמי ארצות כאחד.
כך, למשל, השימוש בפועל קה"ל בא במצוות "הקהל", שעיקרה הוא מעמד של לימוד תורה המוני, ושם נאמר: "הקהל את העם האנשים והנשים והטף" (דברים לא, יב), לאמור: הכול נוטלים חלק בלימוד התורה.
כפי שנראה להלן, כבר בדורות קדומים נחלקו חכמים בשאלה: האם ראוי שיהא לימוד התורה פתוח לכול או שמא עדיף לצמצמו לשכבה עילית אליטיסטית? מחלוקת זו משקפת תפיסות יסוד בנוגע לעקרון השוויון ו"חופש הלימוד" במחשבת חז"ל. הדיה נשמעים בבירור כבר במשנת התנאים, כמו ששנינו במדרש ההלכה:
"כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" – שמא תאמר: יִשנו [=ילמדו] בני הזקנים, יִשנו בני הגדולים, יִשנו בני הנביאים? תלמוד לומר: 'כי אם שמור תשמרון' – מגיד שהכל שוים בתורה.
וכן הוא אומר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". 'כהנים, לוים וישראלים' אין כתוב, כאן אלא "קהִלת יעקב".
בעל "אור החיים", מוצא בשינוי לשון הרבים שנאמרה בארון העדות תובנה נוספת. לדידו, לשון הרבים, "ועשו ארון", אינה מבטאת רק את השוויון בלימוד התורה, את השערים הפתוחים לכל, אלא את המהות: "שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל".
בעל "אור החיים" מדגיש את העובדה שיש מצוות המכוונות רק לכהנים, וכנגדן כאלה המכוונות רק ללויים או לישראלים. לכן, מגזר אחד אינו יכול לקיים את כל מצוות התורה, ונמצא קיומה חסר.
אכן, אפשר שניתן להרחיב תובנה זו, לאר רק למישור ה"טכני", של האפשרות לקיים את כל המצוות, אלא למישור המהותי.
לאמור: שיתופם של כל ישראל בתורה אינו רק זכות, כר למימוש מצוותיה, אלא חובה.
בזכות ההכלה יבואו לביטוי שבעים פניה של התורה. ריבוי הדעות ומגוון ההשקפות אינם רק אמצעי למימוש עצמי אלא גורם חשוב ומרכזי בטיובו של לימוד התורה, בהרחבת גבולותיו ואופקיו, ולא לצמצום עולמה של תורה בגבולות צרים, חדגוניים ומסוגרים.
(תרומה תשע)
