גל שלישי – של סבלנות

בפרשתנו משה מעביר לעם את ההבטחה האלוקית הכוללת את חמש לשונות הגאולה, אך העם: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (שמות ו' ט'). כיצד ייתכן שמסר כל כך משמעותי כלל לא התקבל ע"י בני ישראל? והרי משה מבשר להם שהם עומדים להשתחרר מן השעבוד?!

רשב"ם פירש "ולא שמעו אל משה–עתה אף על פי שהאמינו מתחילה כדכתיב 'ויאמן העם' (שם ה' ל"א), שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה, והנה עתה הכביד עליהם יותר". הסיבה לאי האמון מצד בני ישראל הייתה אכזבה שבמקום שיוקל להם בעקבות פניית משה לפרעה, פרעה הכביד את עול השעבוד עליהם.

הרב יהודה עמיטל ביאר שמסרים גדולים לא ניתן להפנים ולקלוט מיד. בני ישראל שמעו את דברי משה אלא שמרוב עבודה וסבל הם לא הפנימו ולא קלטו את משמעות המסר. הם שמעו אותו רק ברובד שטחי ולא הפנימו אותו לעומק. קליטת המסר אמנם לקחה זמן, ובסוף התהליך עם ישראל אכן הגיע אל המטרה הרצויה.

מרבית הפרשנים פירשו כי מצוקתו של עם ישראל הקשתה על קבלת מסר הגאולה. 'קצר-רוח' הוא אדם שאינו מסוגל לחשוב עד הסוף, אדם ש"חושב בקיצור", וארך-רוח הוא אדם שחושב לעומק, אדם שמאריך במחשבות ובשיקול דעת.

הרב קוק ביאר בסגנונו העכשווי, שההשתעבדות למסגרות החיים החיצוניות, לתבניות החשיבה הקיימות, לתדמית שאנו יוצרים לעצמנו ולאחרים-היא השעבוד הגדול ביותר והיא העבדות הנוראה ביותר (אורות התשובה ה' ה').

הרב אהרן ליכטנשטיין מבאר שחשיבותה של פרשת וארא מתבטאת, אם כן, בכך שהיא מהווה תשובה לבעיית קוצר הרוח. מי שקורא את כל הפרשה רואה איך התהליך מתבצע, איך הקב"ה חושב על הכל. ניתן לשאוב מפרשתנו מודעות היסטורית. גם אנו יכולים ללמוד מפרשה זו רבות ביחס לגאולת ימינו. המתבונן במציאות החיים בארץ יגלה כי ציפיית 2000 שנות הגלות מתגשמת ומתממשת, הנבואות על בניין הארץ ויישובה מתגשמות. קיבוץ הגלויות מתממש. הצבא ומערכת הביטחון מהאיכותיים בצבאות עולם. הרפואה, המדע והטכנולוגיה הפכו שם דבר בכל העולם. החקלאות הארץ ישראלית מושא להערצה וקינאה, ועם כל זה ישנם אנשים שמשועבדים לראייתם המצומצמת ולא מסוגלים לראות את התהליך מתגשם "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים".

יש מהפרשנים המבקרים את הנהגתו של משה רבינו. לשיטתם, המילים קֹּצֶר רוּחַ מתייחסות למשה ולא לעם. לפי ההסבר הזה העם חש שמשה במנהיגותו, בשלב הזה, נוהג עימם מתוך מצב של קֹּצֶר רוּחַ. רש"י מייצג זאת  בתארו את ההבדל בין האבות לבין משה רבינו. לפי פירוש זה, ד' מזהה אצל משה תכונה של קֹּצֶר רוּחַ, וכך גם העם חש. המסקנה העולה מהפירוש הזה, לדורה ולדורות, כי אי אפשר להנהיג עם כאשר המנהיג נמצא במצב של קֹּצֶר רוּחַ. לעם יש תכונה מובנית שהוא תמיד מקטר ומתלונן. הוא תמיד קצר רוח. אבל את הפריבילגיה הזו שיש לעם – אין למנהיג. ומנהיג שנוהג בעמו ממקום של קוצר רוח- אל יתפלא אם התגובה תהיה – 'וְלֹא שָׁמְעוּ'. דברי חז"ל המובאים ברש"י אודות סבלנותם ואורך רוחם של האבות מנסה ללמד את משה לקבל את הציפייה, לקבל את תכניתו של הא-ל שאיננה תמיד מקבילה לתוכנית שלך.

בסיומם של הדברים מוסיף רש"י וכותב תוספת מרתקת "לכן אני אומר יתיישב המקרא על פשוטו דבר דבור על אופניו, והדרשה תידרש, שנאמר, הלא כה דברי כאש נאום ד' וכפטיש יפוצץ סלע, מתחלק לכמה ניצוצות" (שם, ו' ט'). רש"י מוסיף משפט זה היות והמדרש רחוק מן הפשט. כדי להתאימו יש לסמוך את המילים "למה הרעותה לעם הזה", למילים "ולא שמעו אל משה מקצר רוח". לאור זאת חוזר רש"י אל הפשט ומסביר כי התורה פונה לא רק למשה הגואל הראשון ולבני ישראל הנגאלים משעבוד מצרים, אלא לכל מי שעתיד לקרוא פסוקים אלו, בבקשה לאורך רוח וסבלנות לא רק בציפייתנו לגאולה, אלא בכל הליכות החיים ולהבין שכל ניצוץ וניצוץ הוא ניצוץ שניתז מהדיבור האלוקי.

(וארא תשפ"א)